מת"ק עציון

ענת הגיעה מתל אביב להצטרף למשמרת. היא ידעה הרבה, שלא תמיד קורה כאשר אנו לוקחות אורחים אתנו, וגם דברה ערבית בצורה טובה, שעזרה לנו. אמרנו לה כי לא תמיד אנו בטוחות כמה מעניינות תהיה המשמרת. לפני מספר שנים היא הצטרפה אלינו לקלנדיה. בסופו של דבר היא קיבלה תמונה מלאה על המתרחש במת"ק.

בדרכנו לשם ראינו התפתחויות חדשות בקרקעות ממזרח לכביש, אך עדיין אין אנו יודעות מה מתוכנן שם. קשה לצלם. נראה כי מתוכנן כביש חדש אך איננו בטוחות בדבר ובמשמרות האחרונות לא היה מי לשאול. גם אינני בטוחה שהיינו מקבלות תשובה.

כאשר הגענו ראינו קבוצת גברים ליד הרכבים המוחרמים בקרבת שער שלא ראינו בעבר, ואשה דתייה עומדת לא רחוק מהם. יצאתי לצלם ושלומית וענת המשיכו למגרש החנייה, שם מיד הוקפו פלסטינים.

שאלתי אותה מה קורה. היא השיבה כי באו לקנות את הרכבים המוחרמים. כך שאנו יודעות כעת כי לא זו בלבד שהרכבים מוחרמים, אלא הם גם נמכרים לטובת המדינה. אני תוהה האם מודיעים על כך לבעליהם טרם המכירה. היו גם פלסטינים בין הממתינים. כאשר פניתי ללכת היא שאלה האם אני שמאלנית...אולי הבחינה במשהו במבט שלי...וכאשר עניתי "כן" היא פתחה במבול טינופת וצעקה עלי כי איני יודעת כלום, רק היא, שהייתה גרה בסילוואן, יודעת. אינני זוכרת את כל מה שאמרה, אך היא צעקה מאוד ופניה היו מלאות שנאה. אמרה שעלי ללמוד את ההיסטוריה. שעלי לחזור לאירופה!! שאינני יהודיה. שאין לי אלוהים. שאסור לי להיות בישראל. לפחות לא אמרה לי לחזור לגרמניה כפי שאחרים עשו. השבתי כי אדוני אינו דומה לאלוהי השנאה שלה. היה עוד, הרבה מאוד. חבל שלא חשבתי להקליט אותה, אך ברגעים כאלה, במצבים אלה, אני לא מסוגלת לחשוב ולהתנהג בצורה מסודרת. היו בין דבריה אמרות שאיני רוצה להעלות על הנייר. אחד מבני הקבוצה עצר את רכבו לצעוק על הפלסטיני שעמד לידי כי יום אחד יאסוף את הפלסטינים מחברון ויעלה אותם לגרדום, ואז נאות לכלול אותי באיום. פחות הפריעו לי מילותיהם מאשר פניהם המעוותות משנאה ורוע. למרות שאני רגילה למצבים כאלה, אני מתקשה למצוא את המילים לתאר איך הרגשתי. ומדוע זה השפיע עלי יותר מאשר בפעמים אחרות.

צילמתי את האישה כאשר צעדה לעבר רכבה והיא צעקה עלי שלא בקשתי רשותה לצלם אותה. השבתי כי, מאחר ואחד מחברי הקבוצה שלה צילם אותי, לא הבנתי מדוע זו היתה בעיה.

בינתיים שלומית טיפלה במקרים דלהלן:

מ., מוכר "אלתע זאכען", הותקף בסכין ארוך על ידי יהודי דתי בעל זקן ארוך בראשון לציון. לא ברור מה הייתה סיבת התקיפה, אך העובדה כי השתמש בסכין וגרם לחתך ארוך בפניו של מוסא הראה כי כוונותיו לא היו ידידותיות. מוסא גם סבל מכאבים בצלעותיו השבורות. האירוע כולו נקלט במצלמות אבטחה אך השורה התחתונה היא כי נשלל ממנו רשיון המעבר ואין לו דרך להתפרנס אפילו, כפי שקורה לעתים קרובות, אם הוא היה הקורבן. המקרה נמצא כעת בבית משפט. נתנו לו מספרי טלפון של יש דין ושל מלאכּ, מארגון LEAP, אתה דיבר כשהיינו אתו. הוא זכאי למנוחה בבית במשך ארבעה שבועות – אך מי יפצה אותו? האירוע התרחש לפני שמונה חודשים. הוא לא הצליח למצוא עבודה. הוא לקח עו"ד שלא נראה כי עושה הרבה. ובינתיים מי שתקף אותו מסתובב חופשי. דמיינו לעצמכם שהקורבן היה יהודי והתוקף היה פלסטיני – היכן, לדעתכם הוא היה נמצא היום?

תמיד יש מקרים של אנשים מנועים, ואנו נותנות להם את הפרטים של סילביה ואומרים להם לא לפנות לעו"ד. אנו נפנה אותם לעו"ד שלנו אם יהיה צורך.

היו שני מקרים כאלה:

בחור צעיר מבית לחם אשר עוכב בחיפה ונשלל ממנו האישור על ידי שוטר אשר טען כי כבר לא היה בתוקף. הוא עובד כאח בבית זקנים בקרית אתא!!!

אדם אחר שסיפר כי מלאכּ מ-LEAP עזרה עם המניעה שלו ושמח לחזור לעבודה. האישור עוד בתוקף אך כאשר הגיע למחסום הוחזר והוא שוב מנוע. מלאכ אמרה לו להרגע, שהיא תטפל בענין.

לפעמים יש מצב שנראה מצחיק מאוד, אך למעשה אינו מצחיק כלל. למרות קריאותינו לא הופיע אדם באשנב לפתוח את הקרוסלה. הצעירים מצליחים להפעילה כדי לעבור. אך גבר שניסה לעבור נתקע באמצע. שלומית הודיעה בטקסט ל-א' כי אדם נתקע אך א' התעלם, כמובן, מן ההודעה, וגם שינה את המערכת אצלו כדי שלא נדע כי קיבל את ההודעה. יעצתי לאיש לא לנשום והוא הצליח להידחף דרך הקרוסלה לחופש. אמרתי לו כי עליו לרדת במשקל, וכל מי שהיה באולם ההמתנה צחק. האולם היה די מלא כי החיילים הלכו לאכול צהריים. אדם נאיבי היה שואל מדוע לא אוכלים בשתי קבוצות כדי שאנשים לא יצטרכו להמתין. אנו כבר איננו נאיביים. רק כועסים, מתוסכלים וחסרי אונים לעשות יותר מאשר להגיש עזרה ראשונה ולאחל הצלחה.

אדם בן 75 רשאי לעבור במחסום ללא אישור בגלל גילו אך מנוע ע"י השב"כ מזה 20 שנה. לכל ילדיו יש אישורים ואין להם בעיות. מעולם לא ישב בבית סוהר ולא היו לא בעיות. לרוב אנו שומעים על אבות המנועים בגלל מעשי בניהם, אבל המקרה הזה באמת יוצא דופן, אפילו לפי ההיגיון של הצבא.- או, ליתר דיוק, חוסר ההיגיון.