א' מיאמון מתמרן בקושי בין נסיבות חייו הקשות

ביום שני, 16/10, קצת לפני 10 בבוקר, טלפן אלי א' מהכפר יאמון שבנפת ג'נין. הפלסטינים הם עם חסר מזל, וא' הפלסטיני חסר מזל במיוחד. אחרי ששנים רבות היה מנוע כניסה לישראל, הצליחה תמי מצוות סילביה להסיר את מניעתו. א' מצא עבודה בבניין בפתח תקווה. לא חלפו שבועיים והוא נפצע בתאונת עבודה. קורָה התמוטטה ופגעה בראשו ובזרועו. הגיעה משטרה וגבתה עדויות. הגיע אמבולנס והביא אותו לטיפול בבית החולים בילינסון. הקבלן שהעסיק את א', פלסטיני אזרח ישראל, סירב לחתום על טופס תאונת עבודה. א' החלים וניסה לממש את זכויותיו. סירוב הקבלן לחתום מסבך מאוד את הטיפול. תמי קשרה אותו עם קו לעובד. אחמד רצה עו''ד פרטי. נעזר כבר בשני עורכי דין ובינתיים נאלץ לשלם לבית החולים וגם לרופאים פרטיים עבור חוות דעת. לעורכי הדין לא שילם, הם עובדים עבור 20% מהפיצויים, כשיתקבלו.

בינתיים א' לא השיג עבודה קבועה, ניסה מפעם לפעם למצוא עבודות מזדמנות בחיפה. הוא נהג להתקשר אלי ולפעמים נפגשנו ואכלנו שווארמה ביחד. תמיד נזקק לכסף לחיי יום יום לו ולמשפחתו וגם למטרות מיוחדות, כמו טיפול רפואי או גלימה לסיום תואר של אחד הבנים. עזרתי לו, מוכרחה להודות שלא תמיד ברצון. חשבתי שהוא מגזים.
מזלו הרע של א' לא עזב אותו. אשתו נפטרה ואחד הבנים חלה מאוד. בחודשים האחרונים לא התקשר. ביום שני, העשירי למלחמה הנוראה הזאת, חרבות ברזל, התקשר. נבהלתי, חשבתי שקרה לו משהו או למשפחה, או שהגיע לחיפה למרות הסגר ועלול להיתפס. טעיתי. הוא התקשר רק כדי לשאול לשלומי ולשלום משפחתי. דאגה כנה. שאלתי לשלומו ולשלום משפחתו. אמר רק שבלגן אצלם. לא רצה לפרט.