מת"ק עציון: החרמת מנוף ידני מבלי לתת סיבה

זה היה יום רגיל לכאורה, אבל כמה סבל אנושי ותסכול שמענו במהלך שעה וחצי של יום רגיל שכזה.  אנחנו תמיד תוהות איך הם עדיין מצליחים לחייך ולהודות לנו, למרות שבעצם לא עשינו כלום מלבד להקשיב ולייעץ להם  למי הם יכולים לפנות.

אישה פלסטינית ישראלית המתגוררת בירושלים העיר העתיקה ויש לה ילד אוטיסט בן ארבע. בעלה הפלסטיני מקבל מדי פעם אישור לבקר אותה ולעזור. היא מצאה מסמך באינטרנט (לאישור שהייה בישראל מסיבות הומניטריות) אך לא הבינה לאן לשלוח אותו. אמרו לה שהיא צריכה לנסוע לתל אביב. גם כל כך קשה להם לקבל את המידע שהם צריכים, גם בגלל קשיי השפה (למרות שהיא דיברה אנגלית די טובה), וגם בגלל האדישות של הישראלים איתם הם צריכים להתמודד .

מקרה נוסף הוא של החרמת מנוף ידני. האיש לא ידע את הסיבה. כל כך קל פשוט להחרים בלי לתת סיבה. לפעמים אומרים להם: ״אל תיתממו אתם יודעים בעצמכם את הסיבה,״  ובמקרה הזה גם לא נתנו קבלה על החרמת הכלי. לפעמים אומרים להם שהם באזור A (!) ומנסיון אנחנו יודעות שלחיילים אין מושג היכן הם נמצאים ואפילו הממונים עליהם לא יודעים מה ההבדל בין שטחי B, A, ו-C.  חוסר הבנה כזה שהפגין, למשל, החייל שבאחת ההפגנות שאל מישהו לָמה אנחנו מפגינים.

מעט מאוד ניתן בידינו לעשות חוץ מלפנות לעיתונאית הארץ הוותיקה אמירה הס, אליה אנו שולחות לפעמים תיק מסוים, או גדעון לוי.. הסיפורים האנושיים הרבים האלה לא מגיעים לידיעת הציבור.

הבוקר אני לא יכולה להתאפק מלציין הערה אישית. אתמול בשיח' ג'ראח נערכה אחת ההפגנות האלימות שראיתי שם. גם בהפגנות בבלפור ראיתי אלימות, אבל הפעם זה היה מאוד מרוכז במרחב ובזמן, וקרה ממש לידי. ראיתי לעתים קרובות אלימות משטרתית, אבל היום בשיח' ג'ראח היה הגרוע ביותר מזה זמן רב. כבר כשהלכנו מהמכונית לכיוון ההפגנה, אמרתי לוורדה, "את יכולה לראות שהם מתכוננים לתקוף," וצדקתי.