מת"ק עציון: בהפסקת צהריים הכל נופל מהידיים

מכיוון שלנתניה יש שיעור בערבית ביום שני, אנחנו בדרך כלל יוצאות למת"ק לקראת 11:30, כאשר החיילים מסיימים את עבודתם המפרכת ב לא-לעשות-כלום. בהגיענו לא ידענו אם יש חיילים במשרדים, כי גם עוד מלפני שפרצה המלחמה, הם לא נראו בחלונות לעתים קרובות. אבל השב"כ מתאמץ מאוד לעכב את הפלסטינים שזומנו טלפונית לשעה 9:00 בבוקר והלאה, כדי שבתוםארוחת  הצהריים שלהם (12.00-09.00) יהיו מספיק חזקים כדי להתמודד עם הנחקרים ולשכנע אותם באיומים שונים לשתף פעולה. זאת כדי שאז, במילים של גילברט וסליבן, "הם יוכלו לפרוש לצריפים שלהם בתחושה שמילאו את חובתם".

חדר ההמתנה היה קר מאוד, קיווינו שלחיילים יש איך להתחמם לאורך היום. נראה שהיום הזמינו הרבה מורים מבית לחם וחברון. כנראה כדי לנסות לברר כמה שאפשר על התלמידים שלהם. גם מרצה מאוניברסיטת חברון, תושב ברטעה המתין לבנו, שחוזר הביתה כל שתיים-שלוש עבודות. כשהוא בברטעה הוא ישן בצריף פתוח בקור העז. יותר משמונה אנשים חיכו.

אם צעירה עם ילדים קטנים, מספרת שבעלה נלקח על ידי הצבא לפני 20 יום, ועדיין אין לה מושג איפה הוא. אף אחד לא הורשה לראות אותו. היא מלמדת טכנולוגיה כלשהי, גם בעלה מורה. היא שוהה עכשיו עם המשפחה שלה. נתנו לה את מספר של Leap אבל היא אמרה שהיא מפחדת לעשות משהו שעלול לפגוע בבעלה. ייעצנו לה לדבר איתם כי הם לא יעשו דבר ללא רשותה. הצבא התקשר אליה הבוקר ואמר שהיא חייבת לבוא. בזמן שהמתינה שוב התקשרו ללוודא שהיא הגיעה. אם כן היא צריכה לחכות עוד 20 דקות. אחר כך התקשרו ואמרו שהיום כבר לא יוכלו לפגוש אותה, עסוקים מדי, ושתלך הביתה. אפשר רק לרחם על מצבה הנפשי ולהתפלל שיום אחד הגלגל יתהפך עליהם. הזמנת השב"כ עוררה בה תקוות; היא השאירה את ילדיה הקטנים בבית ועשתה את הדרך לחינם ועדיין לא יודעת דבר על בעלה. 

בוואלג'ה עובדים חמישה פועלים ושני מפקחים על המחסום החדש. מעניין מאיפה ואיך הם יצאו מהכפרים שלהם.