דיר קלעה ודיר בלוט

מבצרים צלבניים שכללו חוות חקלאיות, כנסיות וארמונות הותירו אחריהם אתרי עתיקות מרשימים. ושרידי שניים מהם (דיר קלעה ודיר מיר) באדמות החקלאיות של  משפחת א. מדיר בלוט, אשר גדלו את עצי הזית מסביב ובינות לשרידים העתיקים. הבריטים מיפו את האתרים הארכיאולוגים בגדה ובכך הקלו על הכיבוש הישראלי להתארגן כך שאלו יכללו באזור סי ויסגרו עליהם התנחלויות- בכדי שישמשו לרווחתן וכמקור הכנסה עתידי מתיירות. הגישה היום לדיר קלעה היא דרך ההתנחלות פדואל ככה שבעל האדמה הפלסטיני אינו יכול להגיע ברכב לאדמתו.

א. בן 78 בעל האדמה, הרים ידיים. מזה שנתיים שהוא אינו מגיע למסוק את 216 עצי הזיתים שיש לו בדיר קלעה. הוא מסתפק באדמות שעדיין ברשותו בדיר מיר שעל ההר שמנגד. 

בקרנו באתר ומעובדי רשות שמורות הטבע שם, התברר לנו שהם מתעתדים לעקור את עצי הזית ש"עושים שמות" באתר הארכיאולוגי. ועוד למדנו: שבזמנו הוצאה מהאתר ריצפת פסיפס מרשימה שהועברה לאתר השומרוני הטוב. זו פעולה שאסורה בחוק שדורש בין היתר, את הסכמת בעל האדמה. וזה כמובן לא נעשה.

משפחת א. התברכה באדמות רבות שאותן איבדה חלקה אחר חלקה והתרוששה. בנוסף לדיר קלעה, במהלך בניית ההתנחלות לשם - עד ממש צמוד לבית המשפחה שוב הצטמצמו אדמותיה. לפרנסתו עובד בן המשפחה בבית מלון בתל-אביב. שם בתנאי עבדות הוא נדרש לעבוד שבעה ימים בשבוע. קישרנו אותו לחנה זהר, בתקווה שב"קו לעובד" יצליחו להתערב ולסייע לו להגיע להסכם עבודה אנושי יותר.

חוקי שמורות הטבע כוללים הגבלות חמורות - שנוגדות את קיום המסורת החקלאית הפלסטינית שנשמרה ופרנסה את הפלסטינים זה מאות שנים. בהדרגה נהפכות האדמות מחקלאיות ל"טבע". בחלקים גדולים של שמורת נחל שילה עילי עדיין לא מופעלים כל האיסורים (על נטיעת עץ במקום זה שחלה או מת, ותיקון טרסות בכלים חקלאיים), כפי שנודע לנו בזמנו, כאשר פגשנו חקלאים מדיר ע'סאנה שאדמותיהם בחלק המזרחי יותר של השמורה. לכיבוש יש נשימה ארוכה. מצבו של א. מדיר בלוט דומה יותר למצב של חקלאי שמורת נחל ואדי קנה שאותם פגש ושמע, מי שהיה איתנו בסיור שם.