מחסומי הצפון פסטורלי, רגוע, כיבוש? יאוש? אפרטהייד?

פסטורלי ורגוע? מחסומי הצפון מאופיינים במיעוט מעשי התעללות על ידי מתנחלים בהשוואה למה שאנו רואות ביתר האזורים בגדה.
באזורי הכיבוש, לתת בהם סימנים:

חומה-גדר-פרצות-מחסומים סגורים, מחסומים פעילים, כפרים והתנחלויות במובלעות, אנשים ללא חיוך וללא תקווה.

הצטרפנו לנטע ושולי והתחלנו את המשמרת בנסיעה בדרך מאד משובשת בשוליים הדרום מזרחיים של אום אל פחם. בסופה הגענו לרחבה גדולה המשקיפה על אחד הכבישים הראשיים המוליך ליציאת מי עמי.

בין הכביש לרחבה יש גדר מרופטת ומעין שער שדרכו יכולים להיכנס לאום אל פחם ברגל. לכאן מתנקזים הפלסטינים שעוברים ליום עבודתם, בלי עיכובים של מחסום וניירת שיש או אין.
רובם הגדול עוברים מהגדה לישראל. בודדים עושים את הדרך בכיוון הפוך: "המעביד לא צריך אותי היום. חוזר הביתה.

צעדנו בשביל בין עצי אלון לכיוון כביש המערכת וגדר ההפרדה, שפרוצה לאורך עשרות מטרים כבר חודשים רבים. מולנו תנועה ערה של פלסטינים, 06:30.  "סבאח אל חיר" סבח אל נור" "בוקר טוב" – אנחנו מחליפות ברכות וכמה מילים. השמש כבר זורחת במלואה אך עדיין לא חם מדי. לאורך השבילים פסולת רבה, כלי רכב שרופים, סככות קרועות, ולכל גרוטאה כזו יש סיפור מאחוריה. בקצה השביל שגבוה במטר ויותר מכביש המערכת - גדר פרוצה לרווחה. מאחוריה בתי הכפר עאנין אליו יכולים להגיע בנסיעה בכבישים מוסדרים.  קבוצות קבוצות של פלסטינים, מעאנין ומשאר הכפרים בסביבה או מרחוק יותר, לדבריהם מג'נין וסביבותיה, עושות את הדרך לאום אל פחם.

מרחוק ראינו את הרכב של המשטרה הצבאית עושה דרכו למחסום עאנין (214) לשם רצינו להגיע כדי לראות את פתיחת השער הבעייתי הזה. חזרנו בדרך החתחתים ובכביש נורמלי והגענו למחסום אולי דקה אחרי החיילים. החיילים בינתיים התמקמו במחסום. כל העבודה שלהם היא למען טרקטור בודד שעבר דרכו ליום עבודה במרחב התפר (כל האחרים כבר עברו בפרצות שבגדר). החקלאי מ', מספרות חברותינו, הוא אחד משני חקלאים שלא עוברים בפירצה אם החיילים לא יבואו לפתוח את המחסום.

כאן, לצד השער של המחסום יש יצירה מיוחדת במינה: בגדר, לצד שערי המחסום הננעלים במפתח, יש פרצה ענקית.
כדי למנוע מעבר לא מורשה דרכה, במקום להקים את הגדר ולהשיבה למקומה, הביא צהל דחפור ועובדים אשר חפרו בור והערימו סוללות סביבו! (ראו בתמונה).

... האם זו:

• גרסה משוכללת של חלם?
• מחסור בחמרי גלם לתיקון הגדר?
• הכנסה צדדית לבעלי הדחפורים?

נפנפנו לחיילים ולחיילות לשלום ונסענו למחסום טורה שקד (300) על עומס מתקניו וסככותיו. לצד המחסום נמצא הכפר הפלסטיני טורה ובצידו השני המרוחק התנחלות שקד. ליד הגדר של ההתנחלות מתגוררת משפחה מטורה אשר עם הקמת הגדר סירבה לפנות את אדמתה לטובת ההתנחלות ונשארה שם עד היום, בין שדות הטבק וכרמי הזיתים שלם. נסענו לאורך דרך הכורכר החדשה, המובילה אל הבית הבודד ופגשנו אחד משני הבנים שחי שם עם משפחתו ומשפחת אחיו. הוא סיפר שהדרך הזו אושרה בתום 17 שנים של בקשות חוזרות להקמתה. בהיותם תושבי טורה, אומנם מופרדים ממנה בגדר, מועצת הכפר נעתרה לממן את כבישת הדרך.  

בימים אלה התנחלות שקד מתרחבת לכיוון דהר אל מלכ הסמוכה, ולצורך ההתפשטות והבנייה מבצעת במקום עבודות כריית עפר/גניבת אדמה לאור היום.

מחסום ברטעה-ריחן

כאן שלט מאיר עיניים: ישראלים ימינה – עוברים חופשי, פלסטינים שמאלה.
עברנו בימני.
חלפנו דרך  מגרש חניה עמוס רכבים אך מסודר, בתשלום, שידע ימים של בלגן ומריבות. כיום כמות הרכבים של הפלסטינים גדולה מאוד וראינו אפילו מקומות חניה שמורים לעובדים. בדרכנו למחסום יעבד דותן, עצרנו באמריחה (יישוב בדווי) במכולת של פ', שפיתחה את העסק שלה מדוכן קטו למכולת משגשגת. ממול למכולת, מעבר לכביש ,סככה גדולה עם המון המון יונים.

כשפוגשים אדם בגדה מייד מתרחש תהליך סקירה פנימית, מודעת לא מודעת של "מיסגור": ישראלי? יהודי? ערבי? פלסטיני?
הלקוח (הישראלי) שפגשנו בחנות של פ', דיבר איתה ערבית שוטפת. התעניין במעשינו. סיפר שהוא מעכו ועובד כ"פקח תנועה" בצוות של מתקני כבישים.  הוא מרוצה מהעבודה שלו הכוללת פיקוח באזורי כיבוש רבים. הוא מתלבט בקול בדבר הקשיים הרבים בחיי הפלסטינים הכנועים והצייתנים, שמתנהלים כך כדי להמשיך לחיות ולהתפרנס. הוא מציין עד כמה כולנו קודם כל בני אדם ולכן הוא אינו מפלה בליבו ביניהם. אבל הוא מתלבט ומשכנע את עצמו בצורך לנקוט בשליטה המוחלטת בחייהם כדי למנוע פיגועים אצל היהודים (זו שיטה שלא מופעלת על אלפי העבריינים המוכרים שחיים במדינת ישראל...).
ועם ה"הצדקה" הזו , שאנו שומעות הרבה מפי צעירים ומבוגרים, נכנסנו כמדינה למעגל הבלתי נגמר של זריעת השנאה.

אחרי הצטיידות במשקה קר המשכנו למחסום יעבד-דותן. שם פגשנו שוב את פקח התנועה הנ"ל וכל הצוות שעוסק בהרחבת שולי הכביש למבוא דותן. מנהל הצוות ציין עובדה (מוכרת לחברות הצפוניות) שמחסום ברטעה קשה מאוד לערבים ישראלים, שמעוכבים שם ללא סיבה, לא נותנים להם לעבור הלוך וחזור במחסום זה ושולחים אותם למחסום ג'למה, או שמשחררים אותם אחרי עיכוב ממושך רק אחרי התערבות המת"ק. כלומר: ישראלי/ת יהודי/ה וישראלי/ת ערבי/ה  -  לא יכולים להיכנס ולצאת ביחד באותו מחסום...

חזרנו והפעם נסענו בכביש 611 לכיוון חריש אל מחסום "מרקם חיים" בבאקה המערבית (אל ע'רביה). כמה רב הניגוד בין השם המרגיע "מרקם חיים" לבין המציאות המפרידה בין משפחות ומפרידה בין כלכלות, חינוך, שירותים רפואיים של שתי העיירות, באקה המערבית ובאקה המזרחית  שהיו פעם אחיות והופרדו בידי הגדר והחומה.

חנינו ליד החומה והתקבלנו בריח הרע של ערמות הזבל לאורך הדרך למחסום עצמו וממשאית זבל ישראלית, שהמתינה לעבור מכאן לפרוק את תכולתה במתחם זבל גדול ליד ג'נין (ייצוא ישראלי..). החומה מסתירה את באקה המזרחית (אל שרקיה) ובמחסום עצמו יש שער לרכבים שנפתח פעם בשעה ("הם יודעים" אמר החייל) למעבר בעלי אישורים מהסוג המתאים להם – משאיות, רכבים, כולל עגלות עם חמורים. הולכי רגל עוברים דרך שער בבודקה הסמוכה.

בזמן שהותנו שוחחנו עם החייל המשרת במחסום, טוב לו מאוד בשירות הזה, צפינו בהולכי רגל באים וחוזרים לשני הכיוונים, אחד מהם הרעיף עליו שבחים בהתנדבות. משאית הזבל עברה ואחריה חמור קטן רתום לעגלה קטנה ועליה קשיש וילדה, שקנו ירקות ופירות ועכשיו חוזרים הביתה לפלסטין. למרות שלא צפינו במחזות קשים וגלויים של הכיבוש, והכל התנהל על מי מנוחות (עכורים) -  יצאנו מכאן בהרגשה רעה.

סיימנו את המשמרת בבאקה המערבית, מביטות לאורך החומה ורואות את ראשי הבתים שמבצבצים מעבר לחומה, הבתים של באקה המזרחית, שם הדוד הסבא בני הדודים של אלה שגרים במערבית, כמו רמת גן וגבעתיים. אבל לא ממש.יש להם "מרקם חיים"...

אבל המשמרת של חברותינו הצפוניות לא הסתיימה לחלוטין.
אחה"צ צלצל מ' ממחסום עאנין לשולי, ביקש שתעזור לו לחזור הביתה. איש לא בא לפתוח את המחסום והוא מחכה כבר שלוש שעות, וכך גם ממתינים לפתיחת השער שבמחסום האנשים שיצאו ממחסום טייבה רומנה (154).
בסופו של דבר עבר שם במקרה כוח מג"ב ונעתר לתחנוני מ' ופתחו לו את השער.
מאיפה יש להם מפתח לא ברור....סיפורי המפתח שלא תמיד נמצא מוכרים לנו ממשמרות אחרות.