מת"ק עציון: למה לא לעזור אם אפשר?

0:30-12:00

לפני שבועיים חשבנו שאולי נישאר מחוסרות עבודה כי מעטים כל כך ניגשו אלינו, אבל הפעם כשהגענו היו הרבה יותר מכוניות בחנייה. רוב הבעיות שאנו נתקלות בהן על פי רוב הן עם המשטרה או השב"כ, ואז אנחנו מוסרות את הפרטים של סילביה. לעתים קרובות, כמו היום, מישהו אומר שהוא מכיר את סילביה והצוות שלה, ומשבח אותן עד השמיים.

איש אחר סיפר לנו איך ממש לפני חג עיד-אל-פטר, נואש, הוא נכנס לישראל ללא היתר לחפש עבודה, היות שלא יכול היה לדאוג לאשתו ההרה ושני ילדיהם. במרירות אמר שכאשר הובא בפני שופט טען זאת באוזניו וזה היה דומה לדיבור אל הקיר. הוא שאל את השופט מי יביא חלב לילדים, אך השופט לא התרשם.

שני חיילים ניגשו אלינו ושאלו מי אנחנו, ואמרו שהם יודעים על מחסוםווטש. ניסינו לעזור לאישה שהיה לה תור בבי"ח, בעיה בבלוטת התריס. הוא אומרת שאינה מצליחה לישון בלילה עקב בעיות נשימה. יש לה היתר אבל משום מה עצרו אותה במחסום.  כעת יש לה תור ל-20 בחודש. החייל הורה לה להיכנס למשרדים, אבל כשיצאה אחר כך סיפרה שהוא אמר שלא יוכל לעזור לה, עליה להביא את הזימון המודפס לתור. הוא סיפרה לנו שהיא רווקה וחיה בגפה, מה שנשמע לנו מוזר בהתחשב באופן שאנו מכירים את החרה הפלסטינית. לא ברור לנו מדוע הייתה בעיה, היות שהזימון לתור מצוי בטלפון שלה. הוא יכול היה לשלוח את הצילום לוואטסאפ שלו  ולהדפיס אותו עבורה. החיילים היו אדיבים וקיוויתי שיוכלו לעזור לה. מ. לא היה נוכח באותו יום. טילפנו לחנות, ליקרדו, לבקש להביא אותה לשם כדי שידפיסו לה, אבל לא היה להם דיו במכונה... בעצתם, טלפנו להית הספר HOPE ממול, אך ללא תשובה.  כמה פלסטינים שישבו שם העירו עד כמה אנחנו משתדלות לעזור. ואז שני גברים אמרו שיקחו אותה לבית פג'אר כדי להדפיס את הזימון ויחזירו אותה למחסום. זה היה מאמץ פלסטיני-ישראלי משותף.

בריקרדו, שם אנו קונות לעתים קרובות, עמדנו לעזוב כאשר מישהו סימן לנו כדי שניתן גם לו את הפרטים של סילביה.

חזרה ב'נופים', אחד העובדים הגיע אליי לעזור לי במשהו, ומאחר שלכמה מקרוביו יש בעיות עם השלטונות, הוא צילום את הכרטיס שלנו עם כל הפרטים ובכך הסתיים היום.