רמדאן: תפילות בבית לחם באווירת נכאים

גם השבוע כמו בשבוע שעבר נאלצתי לצעוד מרחק לא קטן עד למחסום, בעוד מתפללי קבר רחל (היהודים) עקפו אותי במכוניותיהם. תוך כדי הליכה למחסום נוכחתי כי תנועת האוטובוסים המובילה את המתפללים לתפילה, גדלה מעט מהשבוע שעבר. המעבר לצד הפלסטיני עבר ללא בעיה. גם היום מייד בלטה העובדה שהחיילים אוכלים שותים ומעשנים לנוכח פני הפלסטינים הצמים, תופעה שלא ראינו במשך הרבה שנים בהן סקרנו את הנעשה במחסום ברמדאן. האם יש קשר בין זה ל-7 באוקטובר? מלשון "נראה להם מי כאן בעל הבית". הצבא, משמר הגבול והשב"כ היו נוכחים בהמוניהם, לרוב בנשק שלוף. גגות הבתים מסביב למחסום הפכו לעמדות מבוצרות.

גם השבוע נאלצנו לעמוד במרחק מנקודת הביקורת, אם כי יותר קרוב מאשר בשבוע שעבר. מספר המתפללים היה עדיין קטן, אך מעט יותר מאשר בשבוע הקודם. דבר נוסף שבלט לעין היא אווירת הנכאים, בחג שתמיד לווה בשמחה ורוממות רוח. הבידוק היה קפדני ביותר ולא מעט אנשים נשלחו  בחזרה לבתיהם. הצלחתי לשוחח עם מכר, שבעבר לא נתנו לו לעבור. הוא צעיר בחצי שנה מהגיל "המותר" במעבר. הוא ביקש שנעמוד בפינה מעט נסתרת "כי לא נעים להיראות עם ישראלים במקום כזה". לצלם לא יכולתי. "רק דובר צה"ל מצלם כאן". נשים וגברים עמדו ונבדקו בתור אחד. כשיש מעט מתפללים כנראה לא "כדאי" לפתוח שתי עמדות בידוק.

גם הפעם השקיפה קבוצת קצינים על המחסום מן הגגות, ולא במתחם המחסום כפי שנהגו בשנים קודמות. את סיפור עוולות הכיבוש והמחסומים ודאי לא סיפרו להם. רציתי להתפרץ ולהאיר עיניים על מניעת חופש הפולחן ומניעת חופש התנועה – כמובן מנעו ממני.

היציאה לאוטובוסים התנהלה בשקט, לא פלא כאשר האוטובוס מחכה למתפללים ולא להפך.

בעודי עומדת מתוסכלת במרחק נחשפתי לשיחות חיילים וקצינים שנוכחותי פרצה את חרצובות לשונם. כבר התרגלנו אחרי שנים כה רבות לדברים הנאמרים עלינו. אבל מה ששמעתי השבוע היה אולי הנורא ביותר ממה ששמעתי ב-22 שנות חברותי ב-MW. חלק נקטו כלפינו במחמאות מתחת לחגורה אבל חלק ציינו אותנו כבוגדות ומסייעות לחמאס, שונאות חיילים, וקיללו והבטיחו לנו הרבה טוב בעתיד. בשיחה עם אחד הקצינים שאני מכירה זה שנים רבות ספרתי לו על מה ששמעתי. תגובתו היתה "זאת רוח החיילים היום ואנחנו אובדי עצות בעניין". מדאיג מאד!

עזבתי אחרי כשעתיים.