13.30 - 16.00

מחסום עטרות, איזור התעשייה, בית הספר התעשייתי, מחסום גבעת זאב, נבי סמואל

נסענו בכביש רמות ופנינו ימינה בצומת עופר. הכביש שוב שופץ; האספלט והפסים הצהובים בשוליו, נוצצים. החיילים המשועממים במחסום עטרות כלל לא הסתכלו לעברנו אבל בדרך חזרה ספרנו תור של כ- 30 מכוניות, כולל אפילו מכונית משטרה.

שלטים גדולים מקדמים את פני הנכנסים לאזור התעשייה ומודיעים על התחדשותו. מבני תעשייה חדשים מוקמים, הכבישים מורחבים, ובין שני הנתיבים המתוכננים הועמדו פנסי רחוב מרשימים. מסתבר שהמשבר הכלכלי לא השפיע על אזור זה. שני אנשי אבטחה ערבים היו אדיבים מאד וסיפרו לנו שהתעשיות אינן רק של יהודים ומחציתם בערך שייכים לערבים. לדבריהם הם מכירים כמעט את כל הנכנסים לאזור ורק את מי שאינם מזהים הם בודקים (מיותר לציין שאנחנו לא נבדקנו). המקום פתוח ומאובטח 24 שעות ביממה.

השומר בכניסה לבית הספר קיבל אותנו בחיוך רחב והספקנו לראות קבוצה של תלמידים העוזבים לחופשת סוף השבוע שלהם (ימי חמישי ושישי). שני מורים שיצאו גם הם בירכו אותנו, אחד בגרמנית והשני בעברית. המנהל בפועל (מזה ארבע שנים) של בית הספר, ואספי תמימי, טוען שהוא שמח שלא מונה כמנהל רשמי כי עליו לעמוד בדרישות של ממשלת ירדן וזו אינה מכירה בצורך של בית ספר בירושלים. הוא סיפר לנו שהוא עכשיו שייך למערכת החינוך הישראלית וייפגש בקרוב עם האחראים לחינוך בירושלים המזרחית. ההחלטה התקבלה משיקולים כלכליים, במקום תקציב של 400 ₪ לתלמיד יעמוד לרשותו תקציב גדול פי ארבע. הוא מקווה כי ימונה מעליו מנהל אדמיניסטרטיבי בעל ניסיון ושהוא יוכל בעיקר להתמסר לצדדים החינוכיים של תפקידו.

בנוסף לעבודתו בבית הספר הוא משלים את לימודי התואר השני וחוקר את את ההשפעה השלילית של חיי עוני ובורות על המוטיבציה של תלמידים. הוא מספר כי בעיר העתיקה חיות משפחות רבות בתנאי עוני נוראים; 20 נפשות בחדר, כאשר נפוצים במשפחות אלה שימוש בסמים ובאלכוהול, אלימות בתחומים רבים כולל הטרדות מיניות של ילדות על ידי אביהם.  שאלנו אותו על מדיניות הרחקת תלמידים בבית ספרו והפסקת עבודתם של מורים. מעט מאד תלמידים (פחות מ-10%) עוזבים את בית הספר במהלך לימודיהם ולגבי מורים, מותר לו להפסיק עבודתם של מורים כושלים בכל שלב של עבודתם. הוא סיפר לנו בגאווה על הוספה של כיתה י' לבית ספרו, דבר המבטיח חשיפה ממושכת יותר ומבטיחה יותר של התלמידים ללימודים המקצועיים.

לשאלתנו על הקשיים העומדים בפני התלמידים במעברים ובמחסומים, הוא סיפר שלשמחתו השנה ניתנים לתלמידים, גם משכם ומחברון, אישורי שהייה של 24 שעות במהלך כל חודשי הלימודים. התלמידים מרמאללה עדיין מקדישים כשעה מדי בוקר במעבר קלנדיה. בשלב זה הדרך חזרה מהירה מאד אך הותקנו כבר מכונות לבדיקת כף היד והודיעו כי בעתיד ייבדקו גם השבים לרמאללה. כל התלמידים עוזבים את בית הספר ביום רביעי אחרי הלימודים ונוסעים לבתיהם. הם חוזרים בשבת בשעת בוקר מוקדמת. 40 מהתלמידים חיים בפנימייה בבית הספר אך גם הם עוזבים בסופי השבוע. נשארים בבניין הגדול והנטוש, רק הוא עם אשתו ובנו התינוק.

המגמה הפופולארית ביותר היא מגמת המלונאות. יש אפשרות להקים מלון של ממש בקמפוס והם מחפשים עכשיו תורם כך שיוכלו לשמש מלון לצליינים המגיעים ללוד (מרחק של 45 דקות נסיעה בכביש 443).

הוא מתכוון גם לארגן עכשיו קורסים במחשבים לנערות ובעתיד לשתף גם בנות בלימודי המלונאות. במסגרת זו לומדים התלמידים בישול (אצל סגן השף של מסעדת נוטר-דם).

תמהנו לראות את מחסום גבעת זאב שצמח תוך זמן קצר למחסום ענקי על גדרותיו, חומותיו ומבני החקירה שבו, וכל זה עבור כמה עשרות הפועלים העובדים בבנייה של גבעת זאב וסביבותיה? המאבטח במקום ידע בדיוק מי אנחנו, וגם טען שפגש שכמותנו בתרקומיה. למפקד, קצין משמר הגבול מבוגר למדי, לא היה מושג והוא צלצל לממונים עליו לברר אם מותר לתת לנו להיכנס. התשובה הייתה שמותר לנו להסתכל מרחוק. היות ולא הייתה כל פעילות במקום, עזבנו.

מכוניות רבות של חרדים חנו ליד אתר נבי סמואל.  בעל המכולת פרש ארגזים עם פירות רעננים על הרצפה. כשראה אותנו חזר והתלונן על כך שבכל כמה שעות 'הם' באים ומסלקים אותו. הבטחנו לחזור בקרוב, ולעצמנו אמרנו שחייבים אכן לחזור ולצלם את העזובה הנוראה של הכפר הקטן הזה.

 06:50 בית לחם, מחסום 300:  

כצפוי, היו מעט מאד אנשים בגלל הסגר של יום כיפור. כשהגענו היו כמה אנשים, כבר בדרך הביתה לבית לחם, שעשו לנו תנועות של יאוש ואנחנו ביקשנו שיחזרו לחלון לדבר אתנו.

היו שם 4: לאחד היה אישור של 0.00 כלומר אישור שמרשה לו לשהות בישראל. יש לו משפחה בירושלים (אישה וילדים) אך היה בביקור אצל הוריו בבית לחם. הוא סורב כניסה. כל הטלפונים לקו ההומניטארי והתחנונים לחיילים במחסום לא עזרו: הוא היה צריך לבוא לפני חצות ביום שבת. זה היה פסק דינם.  אין מה לעשות, האב לא יוכל להתאחד עם משפחתו עד יום ג' בבוקר או אחרי החג ביום שני. המקרים האחרים, אחד של מורה בבי"ס במתחם אל-אקסה, ושניים שאפילו לא חיכו לנו, כולם חזרו הביתה ל"חגוג" את החג שלנו. לא הלכנו לעציון בהנחה שסגור שם. 

2.45  חביות - 3 חיילים מתחת לסככה, לא עוצרים מכוניות.

3.00  ענבתא - אין חיילים  על הכביש

3.10 מעבר תאנים - כ-10 מכוניות של ערבים ישראלים (נטולי חוק השבות) ממתינות למעבר.

3.20 אירתח - במשך השהות שלנו במקום פנו אלינו עשרות פועלים ואמרו:  למה אתן לא כאן בבוקר?! למה לא הייתן בבוקר? היום למשל היה בלגן נורא וגם מכות. אנחנו מגיעים בין 4.00 ל 5.00 ויצאנו מכאן רק ב-7.00 - 7.30.  כולם איחרו היום לעבודה. עד שהתחילו בבלגן לא פתחו את המעבר. רק כשכל המקום כבר מלא אנשים ומתחילות דחיפות וצעקות הם פותחים. היו רק שני מעברים לכניסה ופתחו רק 6 עמדות מתוך כ- 16 שקיימות. הם פותחים את המעבר  רק כשיש צעקות ובלגן! את התלונות הקשות האלה השמיעו לנו עוד ועוד פועלים מכל קבוצה שהגיעה למחסום. רבים מהם ביקשו שנדווח למישהו על המצב הבלתי נסבל הזה.  

כשהיגענו לא פעלה אף עמדה למרות שמספר פועלים כבר המתינו ליד הקרוסלה. קראנו בקול למי שהיה מוכן לשמוע, שיפתחו את המעבר וכך נפתחה עמדה אחת. כשהתארך התור התלוננו אצל  השומר בחצר שאמר (בחוסר רצון גלוי)  שיודיע על כך למתקן, ואמנם נפתחה עמדה שניה, אבל לא לזמן רב. מיד כשהצטמצם התור סגרו אותה, ושוב נותרה פתוחה רק עמדה אחת.

4.15 נאסף תור ארוך של יותר ממאה איש. רק עמדה אחת נפתחה ובהמשך נוספה עוד אחת, אבל עדיין המתין תור ארוך. התקשרנו אל המוקד ההומניטארי,  ראשית להודיע על התלונות הקשות של הפועלים על התנהלות המחסום בבוקר,  וגם ביקשנו שינסו ללחוץ לפתיחת יותר משתי עמדות בשעת הלחץ סביב השעה 4.00 ענתה לנו טל וכפי שנמסר לנו מיד דיברה עם אנשי המחסום.  (אז מה?)

4.40 במעבר אייל זרם דליל מאוד של אנשים עובר במחסום ללא עיכוב.

חמדן על התנסויותיו  במעברים משכם ורמאללה אל שטח ב' וישראל: במהלך הנסיעה סיפר לנו שהמעבר לפלסטינים הישראלים מערי הגדה בחזרה לישראל לגמרי לא חלק אלא כרוך בבדיקות ועיכובים.  יום לפני עיד אלפיטר ממש שעה לפני תום הצום כשנכנס משכם לשטח ב' דרך המעבר הישן של בית איבא ראה שהורידו אנשים ממכוניות כשגבם אל הכביש ובינתיים ערכו בדיקות ברכבים. ביום ד' 23/9 כשחזר מרמאללה עם עוד חברים דרך מחסום קלנדיה במעבר לכביש לכיוון ראש העין (כנראה 445), הורידו את החברים הישראלים מהרכב שלו והוא, כנהג, נאלץ להמתין להם שעה שלמה עד שנבדקו.

__._,_.___

06:30-10:30

מעבר סנסנה

כבר מרחוק ראינו כי המעבר עמוס באופן יוצא דופן. בהגיענו, מקדמים את פנינו מאות פועלים עצבניים ומתוסכלים, אשר לדבריהם מחכים מארבע לפנות בוקר ועדיין לא עברו. בנוסף לכך, לדבריהם, פועלת רק עמדת בידוק אחת. השעה 6:45 וחלקם אומרים לנו כי אין להם טעם לעבור משום שמעסיקיהם דורשים שיגיעו עד 06:30 לעבודה. אנחנו מבינות שנוצר במעבר עומס לאחר ימי הסגר של יום הכיפורים וסוף השבוע. בכל זאת, אני מתקשרת בטלפון עם שלומי, מנהל המעבר, ומספרת על הצפיפות הרבה ושואלת אם אפשר להחיש את קצב הטיפול באנשים. שלומי, המוכר לנו באנושיותו ונכונותו לטפל כראוי בכל בעיה, מבטיח כי כל העמדות פתוחות, ושכולם עובדים בקצב מהיר, אלא שהמעבר קרס היום כי אינו יכול להכיל את 2400 האנשים שהגיעו היום, לעומת 1700 המגיעים בדרך כלל.

הוא מזמין אותנו להיכנס ולהיווכח כי המקום פועל במקסימום כוח האדם והאמצעים. הוא מפלס לנו דרך ולוקח אותנו לכל אורך "נתיב הייסורים". העובדות בעמדות, שעד כה צווחו בגסות על האנשים, משנות לפתע את הטון, וראה זה פלא – גם האנשים עוברים פתאום בקצב מהיר יותר. לשאלתנו מדוע לא ניתן לפתוח אשנבים נוספים, הוא מסביר כי אינו מקבל אישור להוצאה נוספת של 100.000 ₪. לדבריו, מעבר סנסנה מוכיח יעילות רבה בהשוואה למעברים אחרים, אך כנראה שהשקעה של 100000 ₪ לרווחת הפלסטינים הם יותר מדי עבור מערכת הביטחון שלנו. לאור העובדה שעומס כזה הוא חריג במעבר סנסנה, ושלומי עושה תמיד את המרב לאפשר לאנשים להגיע לעבודה, אך עדיין לא הכל בשליטתו, אנחנו נפרדות מהמעבר בתקווה שבשעה הקרובה יסתיים העומס.

כביש 60

לאורך הדרך המובילה לחברון אנו שמחות להיווכח שהחסימות שנפתחו בשבוע שעבר, ועליהן דיווחנו – עדיין פתוחות. בכל נקודות הביקורת - כמו דורה אל פאוור, צומת הכבשים - התנועה זורמת.

חברון

חברון מעיקה, כרגיל. בית המריבה ריק, עם האבטחה הרגילה של משמר הגבול.
הבית בעיקול 160 – כמובטח לנו בשבוע שעבר – פונה על ידי הצבא. בכיכר גרוס אין הפעם חיילים. נקודות הביקורת האחרות לאורך רחוב "השוהאדה" – מחסום תרפ"ט, מחסום תל רומיידה ומחסום בית המרקחת – מאוישות בחיילים שאינם עוצרים איש ומאפשרים לעבור ללא הפרעה.

מערת המכפלה: 

שוב מוסיקה מחרישת אוזניים בוקעת מ"בית גוטניק". 'עוד אבינו חי' וכיו"ב. חמישה צעירים זרים מעוכבים ע"י חייל משמר הגבול, ונשות ה-CPT מצלמות ומדווחות. אנחנו מתעכבות כדי להבין מה מתרחש. הסתבר כי קבוצה קטנה זו, מארגון סולידריות בינל"א, הגיעה לחברון. אחד מאנשיה הוא פלסטיני בעל אזרחות אמריקאית. הוא מציג את הדרכון האמריקאי ומעוכב בשל כך, בנימוק שהיה עליו להציג גם את מסמכי הזהות הפלסטיניים שלו. חיילי משמר הגבול היום הם מהזן המורעל ומתנהגים באופן תוקפני למדי גם אלינו. אנחנו עומדות בצד כדי לא לחמם את האווירה. המשטרה הכחולה, העוקבת אחרינו כרגיל, מגיעה. השוטר מסביר פנים ולדבריו היה יכול להיות מסוכן מאוד אם הבחור הפלסטיני-אמריקאי היה מחליט להיכנס ל"בית גוטניק". להזכירכם – מאז טבח ברוך גולדשטיין אסור ליהודים וערבים להימצא בכפיפה אחת ליד המערה, וזאת מתוך דאגה לשלומם, כמובן.

לשבחו של השוטר ייאמר שאחרי בירור קצר עם הבחור, הוא ניגש להרגיע את החיילים ומבקש מהם לא לנפח אירוע קטן לכדי תקרית גדולה. תוך כדי ההתרחשות מופיע ידידנו עופר אוחנה עם המצלמה הנצחית הצמודה אליו ומתחיל לצלם אותנו. אני מצלמת אותו בחזרה. הוא מציין בשמחה כי הקב"ה דואג להעניש את כל מי שמסכן את עם ישראל, כמו רבין לדוגמא. "סרק, סרק, סרק" הוא חוזר ואומר – וצוחק.. איתמר בן גביר יוצא מ"בית גוטניק", נכנס לרכבו ומסנן לעברנו "בוגדות". עופר אוחנה מתעודד ומוסיף את הפנינים שלו. אליו מצטרף עוד "יהודי יקר" התוקף אותנו בזעם: "רק הערבים מעניינים אתכם. מדוע אינכן דואגות ליהודים החיים פה. כאן חיים 3% יהודים המכותרים ע"י 97% ערבים, ואתן אינכן דואגות להם".

אין טעם להמשיך ב"שיחה". אנחנו עוזבות את המקום בתחושת מיאוס וגועל.

ציר ציון: 

שמחנו לשמוע על כוונה להפעיל אחרי החגים בציר הזה מיניבוסים להסעות לתושבים לשכונת קאפישה ולגבעת החרסינה. נחיה ונראה.

חזרנו דרך כביש 317 – אין חדש.

15:00-16:45

15:00 מחסום שקד-טורה

הגענו למחסום שקד לאחר שהבאנו למחסום ג'למה את איה הקטנה, אמה ואדם נוסף. מחסום ג'למה לובש מראה חדש. ממזרח לטרמינל בג'למה הוכשרה דרך חדשה עם שערים וגדרות עבור מעבר מכוניות מישראל לגדה. מגרש החניה עמוס במכוניות וגם מתחם גב-אל-גב רוחש פעילות.
כאן, במחסום שקד, שקט מאד. אדם בודד נכנס לבידוק ויוצא כעבור פחות מדקה. במשך 25 דקות בהן שהינו במחסום עברו שלוש מכוניות.

15:35 מחסום ריחן-ברטעה
מגרש החניה בצד הפלסטיני מלא כמעט עד אפס מקום.
ב-15:45 מגיחות כ-8 נשים צעירות ממונית צהובה, חלקן עם ילדים קטנים על הידיים, רובן בבגדים מסורתיים ומיעוטן במכנסי ג'ינס. הן באו מג'נין והן נוסעות לברטעה. אנחנו נפגוש את האחרונה שבהן מן העבר השני של הטרמינל ב-16:35. התנועה מכיוון הגדה מועטה ולא ברור לנו מדוע מעבר הנשים ארך 50 דקות. מצד שני, מעברן עיכב את הפועלים השבים לביתם לגדה. פועל שחוזר מעבודתו בחדרה לביתו בזרזיר (בדרך לג'נין), עבר בבוקר באירתח (טייבה) ומספר על "לחץ אדיר" שהיה שם לדבריו. פועלים רבים שבו לבתיהם, ויתרו על יום עבודה כאשר נוכחו לדעת שלא יוכלו לעבור בזמן. פועלים נוספים מאשרים את דבריו: הגיעו למחסום אירתח ב-4:30 לפנות בוקר ועברו ב-7:00.
בשעה 16:00 הכניסה לטרמינל מכיוון מרחב התפר ריקה מאדם אך תוך כמה דקות מגיעות קבוצות של פועלים מחדרה. "איזה בלאגן היה היום בטייבה" מפטיר אחד מהם לעברנו. ב-16:15 מגיעה קבוצה גדולה. מיודענו ס' מספר שגם כאן היה לחץ בבוקר. מישהו מוסיף שגם בג'למה היה כך. כעבור שתי דקות מתחיל להסתמן לחץ לפני הקרוסלה. בין 16:15 ל-16:40 הקרוסלה נפתחת ונסגרת 5 פעמים. קבוצה של נשים עם ילדים, עמוסות בחבילות, מעוכבת באשנב. הם עוברים ב-16:40 וכעבור שתי דקות נפתח סוף-סוף אשנב נוסף לאחר שהתחילו להשמע קולות עצבניים מכיוון התור. מעבר האנשים רצוף עכשיו ואנחנו עוזבות.

08:30 4 חיילים בעמדה ביציאה משכם. התנועה זורמת ללא בדיקה.

 06:50 בית לחם, מחסום 300:  כצפוי, היו מעט מאד אנשים בגלל הסגר של יום כיפור. כשהגענו היו כמה אנשים, כבר בדרך הביתה לבית לחם, שעשו לנו תנועות של יאוש ואנחנו ביקשנו שיחזרו לחלון לדבר אתנו. היו שם 4: לאחד היה אישור של 0.00 כלומר אישור שמרשה לו לשהות בישראל. יש לו משפחה בירושלים (אישה וילדים) אך היה בביקור אצל הוריו בבית לחם. הוא סורב כניסה. כל הטלפונים לקו ההומניטארי והתחנונים לחיילים במחסום לא עזרו: הוא היה צריך לבוא לפני חצות ביום שבת. זה היה פסק דינם.  אין מה לעשות, האב לא יוכל להתאחד עם משפחתו עד יום ג' בבוקר או אחרי החג ביום שני. המקרים האחרים, אחד של מורה בבי"ס במתחם אל-אקסה, ושניים שאפילו לא חיכו לנו, כולם חזרו הביתה ל"חגוג" את החג שלנו. לא הלכנו לעציון בהנחה שסגור שם. 

07:10 – 08:50 

07:10 מחסום ריחן
במגרש החניה העליון נהג יחיד מצחצח את הטרנזיט שלו.
כ 10 אנשים כבר יצאו והגיעו אל הטרנזיט.
הגענו באיחור ל"תחילת ההזרמה", כך שלא ראינו את תור הכניסה. מהיוצאים שמענו רטינות על הצפיפות בחדרים ומחוצה להם.
הרבה נשים עברו בשעת הבוקר הזו.
07:45 מגיע בעל המשתלה, מזמין אותנו לקפה בברטעה, ומספר שהיום הגיע באחור ושהחדרים כבר ריקים.
את הגברת מאחורי האשנב שומעים (דרך הרמקול) מתלוצצת עם המאבטחים שמעליה.
08:00   12 טרנזיטים מחכים במגרש העליון. 2 מכוניות פרטיות מחכות לבדיקה.

08:15   מחסום שקד ג
ם היום מתנפנפים דגלי שריון, ומשטרה צבאית.
התנועה דלילה מאוד. ניגש אלינו קצין. חבר ותיק מהמשמרת הקודמת שלנו.
הפעם הוא כבר יודע מי אנחנו. מתעניין אם אנחנו כותבות גם דברים טובים על הצבא ועל התנהגות החיילים.
תוך כדי שיחה שגלשה ל"עופרת-יצוקה" ולנושאים אחרים השנויים במחלוקת, הוא שאל (בתום לב) אם מחסום-ווטש היא קבוצת הנשים שמביאות אוכל לחיילים ביום כיפור.. רק לאחר שעזבנו את המקום והמשכנו לחשוב על השיחה קלטנו את משמעות השאלה שלו, אבל הוא כבר לא היה לידינו כדי לומר משהו שהוא יותר משמעותי מ"לא!" סתמי.  08:50 עזבנו

6:15 מעבר הזיתים

אנשים ספורים מגיעים, המעבר קולח נמשך בערך 5 דקות.

6:50 ואדי נאר

כשאנו מגיעות המקום שקט, כמעט עזוב. לאחר כמה דקות מתקרבות שלוש מכוניות למחסום, הן נבדקות במהירות.