ארתאח (שער אפרים), יום ד' 13.5.09, בוקר

אלפיים שנה ישב נתן שרנסקי בכלא בסיביר ונלחם על הזכות של צעירים יהודיים לעלות לארץ ולהגיד לפלשתיני שיוצא לעבודה שאסור לו לקחת יותר משתי פיתות עבור יום עבודה בבניין.

ארבע בבוקר. למה לא אמרו לי שבארבע בבוקר אמצע מאי יהיה כל כך קר. יותר קר היה לראות בחושך את אלפי האנשים שמצטופפים מאחורי הגדרות. את השקט המקפיא שעלה מן הצללים של אלפי האנשים שהשכימו בשתיים בלילה, עברו מחסום או שניים, ומשעה שלוש השיניים שלהם נוקשות בצפייה לקרוסלות שייפתחו.

ארבע וחצי. הקרוסלות נפתחות, כמו במרוצי סוסים, המאושרים שעמדו ראשונים סובבו את הקרוסלות ורצו למגנומטר, שם חיכו בתור להוראות. תור של אנשים שלפני שהתחיל יום העבודה שלהם הם כבר עייפים. לכל אחד יש שקית ניילון ביד. בתוכה שתי פיתות, אסור יותר, קופסת חומוס קטנה, אסור גדולה, שתי עגבניות ושני מלפפונים. העשירים מביאים גם קולה או מיץ. אסור מים. אסור מלון. מי שהביא טרנזיזטור הוחזר לסוף התור. אסור טרנזיסטור.
תוציא הכל מהשקית ותשים על הרצפה. תראה שהשקית ריקה. עכשיו תעבור במגנומטור. הוא עדיין מצפצף, תוריד את הנעליים. מה הבאת כל כך הרבה דברים. באת לחודש?

תור של אלפי אנשים שקיבלו אישור עבודה. עברו את כל בדיקות השב"כ. מותר להם לעבוד בישראל. אף אחד לא אמר להם שהדרך לארץ הקודש נקנית בכל כך הרבה ייסורים.

אחר כך, ביציאה מהמתקן הגדול, העשוי בטון, הם יספרו על שלוש הקרוסלות שעוד מחכות להם ועל החדרים. המילה "חדרים" נאמרת ביראת כבוד, בלחש, בפחד. "החדרים". באופן רנדומלי מוכנסים אנשים לחדרים. חדר קטן עם דלת ברזל עבה ככה, הוא פותח לרווחה את הידיים. בקדימה זכוכית. אני רואה את הקצין שיש לו רמקול. אין כיסא. תוריד הכל הוא אומר לי ברמקול. אני מפחד שיגיד גם תחתונים. אבל מרשה לי לעמוד בתחתונים ושואל שאלות. מה יש לך בישראל, עבודה אני אומר. אתה רוצה לזיין הבחורות שלנו? לא, מה פתאום, אני בא לעבודה. אתה רוצה לקחת הבחורות שלנו לים ולזיין אותם. ואני מתבייש מהמילים ואני מתבייש מהתחתונים. אתה שם אפטר שייב. לא אני אומר. כמה סמים אתה מעשן בישראל? בחייאת אללה לא מעשן כלום, רק סיגריות, אסור סמים. כמה ויסקי אתה קונה בישראל? לא, אנחנו אסור לנו ויסקי. ככה שאלות של ביטחון ארבעים דקות או שעה. לפעמים גומר השאלות ומדבר בטלפון עם החבר שלו ואני עומד באמצע החדר עם התחתונים. בסוף אני שואל, למה ככה, אני עשיתי משהו? והוא אומר אתה מתלבש יפה מדי. אולי באת לעשות משהו אחר בישראל, לא עבודה. בחייאת, אולי אחרי מתנהג אלי ככה אני יש לי חשק לעשות משהו בישראל. לא עבודה.

אלה האנשים שהולכים לעבודה בישראל. לקטוף עבורנו לימונים בפרדסים. לבנות לנו את קופת חולים לאומית בפרדסיה. לבנות עבורנו קניון חדש בהוד השרון. לנקות עבורנו את הרחובות ולעבוד במפעלים שלנו בעבודת הכפיים שאין בינינו מי שרוצה לעסוק בהן. והם צריכים להתלבש "שלוכים" כדי שיתאימו לתדמית שסידרנו להם. אם יתלבשו יפה זה בגלל שהם באים לזיין את הבחורות שלנו.

אחרי שעתיים נגמר התור האינסופי של אנשים שרצים בכל כוחם לתפוס את הרכב של הקבלן, כי אם יאחרו הוא נוסע והם הפסידו יום עבודה. עזבנו את הגדרות שמבעדם ראינו את הנכנסים והלכנו ליציאה, לראות אותם כשהם יוצאים. שלושה אוטובוסים מסיעים משפחות של אסירים לבתי הכלא בישראל.
אנשים לבושים בגדי חג לקראת הביקור. מסתובבים נרגשים בתוך האוטובוסים ומסביבם. מגרש החנייה מלא גם בטרנזיטים של הקבלנים ובמוניות שמחכות לאלה שהקבלנים לא חיכו להם עד שהקצין יגמור לשאול אם הם שמים אפטר שייב.

פתאום דריכות מתוחה. מי שהיה פעם באפריקה מכיר את התמונה של עדר צבאים שמריח פתאום את האריה מתקרב. דריכות מפוחדת. שערי היציאה ממגרש החנייה ננעלים. נוהל זליגה מוכרז. בחורים צעירים, מוצקים, עם מדים שחורים, אזניות ותת מקלעים, אלה ששרנסקי עשה שביתת רעב בשביל שיוכלו לעלות לישראל,  מתערבבים עם הקהל הרב ומחפשים "זולגת". אשה אחת עברה את כל מסלול הבדיקה בתוך המתקן בלי שיבדקו אותה.
שניים שניים הם עולים על האוטובוסים כשחבריהם מאבטחים אותם מפני צבא האמהות הזקנות והאחיות הצעירות. האוויר קפוא.
"חדל נוהל זליגה" נוהם המפקד של היחידה לתפיסת זולגים. ה"זולגת" ילדה בת חמש עשרה, לבושה בטוניקה משובצת ירוק הורדה מהאטובוס בעיניים מבועתות. אל תפחדי, אל תפחדי, ניחמו אותה קולות רועדים. אבל העיניים שלה  פקוחות לרווחה ודמעה גדולה תלויה על כל אחת מהן. מוקפת בחומת בחורים צעירים חמושים בתת מקלע היא מובלת חזרה למתקן. אחרי עשר דקות הוחזרה. חדל נוהל זליגה.

בתשע וחצי בבוקר זלגנו לנו בשקט הביתה להשלים את שעות השינה. ארבעת אלפים אנשים כבר בונים לנו במרץ את הארץ.