חברון, סנסנה, יום א' 18.11.07, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
אילנה ל', פאולה ר' (רושמת)
18/11/2007
|
בוקר

 06:30 – 10:00

מעבר מיתר (סנסנה)
קצב מעבר הפועלים היה סביר. עדיין עמדו כשמונים פועלים מחוץ לשרוול, אך קצב ההתקדמות, על אף שרק שתי עמדות פעלו ובכל אחת מהן חייל אחד, היה מניח את הדעת. עדיין זה לוקח למעלה משעה כדי לעבור. כשהעליתי את האפשרות שייתכן ויש לחץ גדול יותר בבקרים, כי פועלים רבים יותר מגיעים, ענו לי שלמעלה מחודש אין מנפיקים יותר אישורים, כך שלא מגיעים פועלים רבים יותר למעבר.

עבור הפועלים אנחנו משמשות אוזן כרויה למצוקותיהם ולכן הם מעלים בפנינו את בעיותיהם, על אף שהם וודאי מודעים למגבלות יכולותינו. הועלתה בקשה שנפעל להעברת תחנת אוטובוסים קרוב למעבר. החורף מתקרב, ותחנת האוטובוסים הקרובה ביותר במרחק ניכר, מול הכניסה למיתר. פועל נוסף ציין שחסימת העפר והבטונדה לכיוון טנא עומרים מאריך את ההגעה מדהרייה מחמש דקות לשעה, ואולי אנחנו יכולות לעשות משהו. אנחנו מפנות את הבקשה לידיעת  האחראים המתהדרים בהקלות מפליגות והורדת מחסומים. פועל אחר ביקש להיוועץ בנו. הוא קיבל דוחות תנועה לשלם וקנסות מאד גבוהים. אם יערער וינסה להגיע להסדר באמצעות עורך דין, הוא מפחד שרישיון העבודה עלול להישלל ממנו. כן.

חברון
08:00 -  במעלה לכיוון תל-רומיידה בחנו שני חיילי גבעתי בתשומת לב רבה את דרכוניהם של שני מתנדבים בינלאומיים ("אני בודק תוקף הדרכונים"). גם אלינו הפגין אחד מהם יחס עוין. לא עצרנו שם, כי המתנדבת סיפרה שיש בעיה ליד מחסום תרפ"ט, שם לפתע אין מאפשרים למורות לעבור מהפשפש הצדדי, הסדר שהיה קיים זמן רב, אלא רק דרך הבודקה עם המגנומטר. ומדוע? הסיבה הצה"לית היא כי לפני שבועיים נתפסה צעירה עם סכין בידה. לכן, ליתר בטחון הוחלט להעביר את כל המורות דרך המגנומטר. אך למתנדבים הבינלאומיים היה הסבר שונה. ביום חמישי שעבר נפתח מחדש בטקס מרשים בית-ספר קורדובה, לאחר שיפוצו במימון הצלב האדום, בעקבות שריפת המבוא בידי המתנחלים בתקופת חג הסוכות. המלים שהושמעו במהלך הטקס לא נעמו לאוזני המתנחלים או הצבא, והתוצאה אחת - התנקמות במורות. הן סרבו לעבור דרך הבודקה והמגנומטר. טארק מהמת"ק מסר לאילנה על פשרה שהושגה ולפיה חיילת תבדוק את המורות. לבסוף, בסביבות השעה תשע, כשאף חיילת לא הופיעה, הן עברו מהצד, וחייל בדק את תכולת תיקיהן, ולכך לא הייתה להן כל התנגדות. עימות מיותר לחלוטין.

א' לקח אותנו לראות את הדרך המובילה לגבעת החרסינה, כדי שגם עינינו תחזינה בדרך האסורה למעבר כלי רכב. לתושבים היהודיים הספורים יש דרך גישה מקריית ארבע, אך תושבי השכונה הפלסטינים עושים דרכם רגלית, בכל מצב ובכל מזג אוויר. הדו-קיום היהודי-פלסטיני מתבטא בכך שיהודים מתקנים את כלי רכבם במוסכים הפלסטיניים שבסביבה.