זעתרה (תפוח), חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ב' 12.4.10, אחה"צ

סיכום

הצו החדש למניעת הסתננות והצו בדבר החדש בדבר סידורי בטחון אינם מגדירים מהו היתר בר תוקף, אולם הם מנוסחים באופן כה מעורפל שתיאורטית הם מאפשרים  לצבא לרוקן את הגדה המערבית כמעט מכל תושביה הפלסטינים. לאחרונה, שאלו מספר מאמרים בכלי התקשורת "מה רוצה נתניהו?" למעשה, מנוסחת השאלה באפן ספציפי מדי, היות ואין זה עניין של נתניהו אלא של "השלטונות הישראלים", כולל צה"ל, שנראה שהם יוצרים עובדות בשטח, שלא יהיה להם סוף טוב לא לפלסטינים ולא לישראלים. אולם, כאן נראה העניין באופן הברור ביותר, באופן מיוחד בשטח הענקי שמהווה עמק הירדן: "אכלוס", "תפישת אדמות", טרנספר", "פינוי אנשים", "גירוש." מה שלא יקראו לזה, זהו  עלבון לעקרונות הבסיסיים של זכויות האדם.12:00 על כביש מס' 5במרדה, לפני זיתא, התנועה של כלי רכב פלסטינים וישראלים מגיעה לבלימה מוחלטת. לזמן מה אין בכלל תזוזה של התנועה באיזה שהוא כיוון. האנשים יוצאים ממכוניותיהם, אנו מציבות את הדגל ושלטים של מחסוםWATCH, ועדיין מאומה איננו זז. לאחר כעשר דקות, מגיעות מספר מכוניות מהמזרח. מכונית פלסטינית עוצרת לידינו, הנהג נשען החוצה מהחלון ואומר, בתימהון מה, "מי יודע מה קורה כאן? אולי יש מה שהוא בכביש?" בזמן שהוא מדבר צופר מאחוריו, ברעש גדול וברשעות, רכב של מתנחלים. שניהם מתחילים לנוע מערבה.

12:20-12:30 זעתרה - צומת מעלה אפריםהתנועה בצומת הגדול בזעתרה זורמת היטב; אין התנועה נעצרת כאן והמחסום של מעלה אפרים הוא בדיחה. הוא נמצא שם, יחד עם החיילים שאינם שמים לב כלל לכלי הרכב שעוברים בו.

כביש מס' 508 לחמרה

זהו כביש יפה המתפתל בצידו המזרחי של הר, עם מראות נרחבים על עמק הירדן עצמו, על הממלכה ההאשמית של ירדן ועל הרי מואב, במרחק. צבעי הירוק הם עדיין בהירים באופן מדהים, בזמן הזה של השנה, וההשתקפות של מטחי העננים בהרים המרוחקים עוצרת נשימה. היישובים כאן הם כפריים, בשונה מהיישובים העירוניים בסביבות טול כרם, קלקיליה ושכם. יש כאן, או שהיו כאן, ישובים חקלאים, אולם כמה מהם, כגון מכורה, נראים במצב גרוע. באחרים מגדלים ענבים, כנראה גידול חדש, ובכל מקום יש מכוני מים של 'מקורות', שמורים היטב ע"י גדרי תיל, אשר מספקים מים ליישובים, בין אם הם מצליחים או לא.

12:55 חמרה וכביש מס' 578 לתיאסיר

כאשר אנו מגיעות, אנו שמות לב לטנדר שחויב לחזור לכיוון שכם.

13:00 שני חיילים מתקרבים אלינו. המפקד, א', נראה שאין לו מושג עלינו, למרות שהוא טוען בתוקף שהוא שמע על מחסוםWATCH ודורש "שלא נטריד את החיילים."

אין לנו אפשרות לעשות הרבה; באותו זמן מתקרב אלינו ס', מתנדב של ארגון הסולידאריות עם עמק הירדן, אשר זוכר אותנו מפגישה קודמת ומציע לנו ללוות את פ', כי קורים כאן הרבה דברים 'מעניינים'. בינתיים פ', גם הוא מאותו ארגון, עבר את המחסום ברכבו; אולם ס' נאלץ לעבור ברגל ומצטרף אלינו; אנו מתחילות לנסוע בעקבות מכוניתו של פ', עוברות את ההתנחלויות בקעות ורועי וממשיכות דרך שער שהוא מחושמל, למרות שהוא פתוח בשעה מוקדמת זו של אחה"צ.

פ' ממשיך במהירות בדרך עפר, בקושי כביש, ואנו משתדלות להמשיך אחריו דרך האדמה הסלעית. מצדנו האחד נמצאים שדותיה המטופחים של ההתנחלות, ומצדנו השני מצאת פסגת הגבעה, שצבעה כבר חום וחסרת צמחיה; ומעבר לגבעה נמצא מה שאין אנו מכירים עדיין. לבסוף, לאחר פניה בדרך, מופיעים מספר אוהלי בדויים ושם אכן נמצאת מכוניתו של פ'.

כאשר אנו יושבות שם עם כמה גברים ועם אישה אחת, כולל אבי המשפחה, בעולם אחר לגמרי מזה שאנו באות ממנו, אנו לומדות ששער אל-חדידיה כבר סגור זה כמה שבועות, ובדרך אגב גם שער גושיה סגור; (לפני כן שער זה היה פתוח באופן ספוראדי, אולם גם זה איננו קורה עכשיו).

עכשיו להטרדה האחרונה: הופסקה אספקת המים לאל-חדדיה, שהקהילה שבה כוללת לא רק את המשפחה הזאת, אלא עוד משפחות רבות על הגבעה מעל. שמנו לבנו, כמובן, למכון שאיבת המים הגדול, הנמצא בדיוק מתחת לאוהלים ואלמלא הרוח החזקה הנושבת היום, אין ספק שהיינו שומעות את המהום המנועים שלו. מפרידות אותנו ממנו שלוש מערכות של גדר תיל, ולפי דברי פ', גם מערכת התראה למניעת הסתננות (למרות שלא ברור איך מי שהוא יכול לחצות את המחסום הזה).

ואז אנו שומעות עוד סיפור על כך שכך מי שיוצא מקהילה זו במכונית פלסטינית, דרך השער המחושמל, יילקח למחסום חמרה, שם יטפלו בו החיילים. בית סוהר באוויר החופשי, גטו ללא חומות: כך הם החיים, אם אפשר לקרוא לכך חיים, עבור פלסטינים-בדויים אלו. התקשורת מודעת להפסקת המים אולם הסיפור איננו נוגע ל'מדיניות', כמו שהיא, אלא לעובד מסוים של מקורות, שמבקש לעשות שריר, (או להרשים את מנהליו?); אולם זהו אדם ישראלי המוכן לקחת מהבדויים, הנמקים בעוניים, את הכבשים והירקות שלהם, כאשר מתחשק לו. אלו הם החיים תחת הכיבוש; והכיבוש משחית, כפי שאנו יודעים.

באופן מתוחכם יותר מהרבה עיתונאים או פרשנים ישראלים, אומר לנו פ', "המדינה הורסת את עצמה." אכן.

על מנת להבין את מה שקורה כאן, אנו מתבוננות בנוף הענקי, הנפרש לפנינו, על הגבעות וההרים במרחקים, על הבתים הירוקים של המתנחלים ועל שדותיהם הנטועים, וברור לנו מה "הם" מבקשים: לצרף את המרעה הזה ואת הגבעה אל ההתנחלות שלהם ולהשקות אותם ממשאבות המים שכבר במקום. מה יכול להיות יותר קל מכך? ומה יכול להיות יותר מרושע מכך?

14:00 – כדי להזכיר לנו היכן אנו נמצאות, מופיע הליקופטר צבאי וטס מעל לגדיים, לשיים ולזאטוטים, בכל כיעורם של צבעיו הכהים, בניגוד לצבעים המעומעמים של הנוף.

ובהמשך להתפרצות זו, אנו צופות בטרקטור, עמוס במה שנראה לנו ממרחק כחסה נבולה – ואכן זה כך. אלו הן חסות מההתנחלות, שאינן טובות מספיק למכירה בשוק האירופאי או הישראלי, ואשר נהג הטרקטור הפלסטיני התבקש לקחת למזבלה או למכור בשוק של שכם. פ' ייקח כמה דוגמאות למשרד החקלאות הפלסטיני.

אנו ממשיכות דרכנו בכביש מס' 578 ושמות לב לערימות העפר החדשןת שנחפרו ע"י הצבא, בצירוף תעלות לידן, על מנת להבטיח שאף פלסטיני לא יוכל לעבור אותן ולהגיע לקרבת ההתנחלויות שבדרך.

למפקדת חטיבת כפיר יש כאן מחנה צבאי ענקי, המהווה כתם כיעור רציני בנוף היפה.

בפנייה לתיאסיר, אין אנו מבחינות במה שהוא שאיננו כשורה בסביבות אל-מאליק, למרות שנאמר לנו שהחל מהיום זהו איזור צבאי סגור. יש כאן הרבה רועים, שמנפנפים לנו לשלום בזמן שהם הולכים ברגל או רוכבים על חמור, ליד עדרם. בהמשך הכביש, נראים חיילים בתוך קערה מושלמת, החצובה בנוף הטבעי היפה, כשאר הם 'משחקים בחיילים': זהו מטווח הכולל דגלים וג'יפים קטנים החונים מסביב.

ליד חניון בדואי אחר מוצב שלט דרכים, שעליו כתוב: "תומכים במשקי בית פגיעים בשטחים הפלסטינים הכבושים." זהו פרויקט שנתמך ע"י האיחוד האירופי, בשיתוף עם ארגון 'אוקספאם'.

15:00 תיאסיר
ארבעה חיילים עומדים במרכז המחסום; אין הרבה פעילות, מלבד כמה מכוניות שנבדקות במהירות, עד שמגיעה קבוצת נשים במונית. שני חיילים עוברים לצד של המחסום בו אנו עומדות. "זוזו למקום אחר" אומר לנו אחד מהם, ואנו נשארות במקומנו. המפקד, סמל, ניגש ואומר לחייל שלו שהמקום שבו אנו עומדות הוא בסדר. שלוש הנשים עוברות, מראות את תעודות הזהות לחייל – אין איש בתא הבדיקה היום. ואז לאחת הנשים, המכוסה לחלוטין, נאמר שעליה להוריד את כיסוי הפנים. אנו נדהמות. אנו אומרות לחייל "זה לא בסדר" ונוכחות לדעת שאין כל טעם לדבר אליו או אל חברו; במקום זה, אנו פונות אל המפקד, הסמל מ', העומד שוב במרכז המחסום. אנו מתלוננות. הוא אומר לנו "אנו לא עושים ככה" ואנו מספרות לו מה שראינו במו עינינו. בינתיים שני החיילים צועקים עלינו ועל הסמל, המפקד, שעכשיו טוען, "נו טוב, הוא מוכרח היה לבדוק אותה." כאשר אנו עוזבות את המקום, משאית, עמוסה עזים וכבשים, עובר את המחסום ואנו ממשיכות בדרכנו: זהו הזיכרון שאנו מעדיפות לשאת איתנו.