גוכיה, חמרה, מעלה אפרים, יום ה' 18.6.09, אחה"צ

ממול לתחנת הרכבת האוניברסיטה עוכבנו כשעתיים על ידי איש שב"כ, שדרש לדעת מאין יפעת באה ולאן היא הולכת. היא סירבה לשתף פעולה על חדירה זו לתחומה הפרטי במקום ציבורי (רחוב), ליד מפרץ חניה, בעודה ממתינה לי וקוראת לתומה ספר. היא הפקידה בידיו את תעודת הזהות שלה אך הוא עצמו סירב להזדהות וקרא למשטרה. השוטרים די הובכו על ידי האירוע.
12.45 מחסום מעלה אפרים -  אין פלסטינים. מתנחל אחד ממתין בתוך המחסום לטרמפ.

13.00 – מחסום חמרה  - ממזרח תור ארוך של מכוניות (13) ועוד 15 מכיוון שכם. הבדיקה לא היתה יסודית אך בין מכונית אחת לשנייה החיילים לקחו הפסקות ארוכות ועברו לשוחח בנחת בצל בעוד הפלסטינים מחכים בשמש צהרים לוהטת הירדן (37 מעלות). אבל מי סופר את מצוקתם בכלל. בשקט הם עומדים שעה - שעה וחצי בתור ומעשנים עוד סיגריה ועוד אחת כדי לא להתעצבן...

מכונית שהגיעה מכיוון שכם סורבה, יש להניח שלא התאימה לאחד מהקריטריונים השרירותיים שחלים על העוברים במחסום: מי שאינו תושב הבקעה, מי שהרכב לא רשום על שמו וכו', לא מורשה לעבור אל בקעת הירדן, כאילו זו לא ארץ אחת אלא מדובר במעבר גבול בין 2 ארצות שונות.
נוסעי המכונית, שאולצו בגלל איזשהו צו  שרירותי מכביד ומשפיל, לעבור רגלית המתינו לאחר בדיקתם בצד המזרחי, בשמש כמובן. רק כעבור זמן מה הם הבחינו שהמכונית שלה המתינו הוחזרה לשכם. ואז כולם - שלוש נערות צעירות ואישה קשישה וכבדת משקל, מתנשמת ומתנשפת מחום ומאמץ,  צעדו בחזרה לצד השני של המחסום.

פועלים רבים הגיעו מעבודתם בשטחי החקלאות של הכובש בהתנחלויות הבקעה. ממתינים בשורה ארוכה בשמש. סככת הצל שנבנתה לרווחת העוברים מאוכלסת במיכל המים של החיילים ואי אפשר לפלסטינים לעמוד לידה. ב-13.30 לאחר טלפון שלנו למת"ק, התחילו להעביר מכוניות ללא בדיקה והתורים הלכו והצטמצמו.
עברנו ליד מחסום זה כמה פעמים בהמשך היום (14:45, 17:30, 19:30 ובכל פעם שעברנו ולא היו שם יותר מ-2 מכוניות ממתינות.

לא הגענו למחסום תיאסיר מפאת קוצר זמן.

שער גוכיה -15.00 (דיווח טלפוני) השער לא נפתח ורק טלפונים חוזרים ונשנים שלנו הצליחו להביא את החיילים ב-16.15 לאחר שהאנשים המתינו בשמש כשעה וחצי.

ואדי אל-מליח, עין אל חילווה
בצומת שבו פונים לכיוון תיאסיר מכביש 578 הרס הצבא ביום רביעי 17.6.09  שלושה מבני מגורים ו-12  מכלאות צאן  השייכים ל-3 משפחות, סה"כ 20 מבוגרים + 12 ילדים. מעבר לכביש הרס הצבא עוד מבנים של משפחה נוספת, אך קבוצת פעילים מהאזור הקימה מייד מבנים בנתה באותו מקום כי ראש המשפחה הוא איש חולה מאוד.

בעין כורזליה, "ערקוב עקרבה" (אזור 5 בלשון הצבא)  שהוא אזור מדברי צחיח ודי לא נגיש, הרס הצבא את בתיהם של שלוש משפחות שהן 28 מבוגרים ו-18 ילדים, כולל 3 עוקבי מים. המשפחה מקורה מעקרבה שמצפון מזרח, אך מתגוררת כאן כל חורף במשך 25 שנה (בקיץ הם חוזרים לעקרבה). כשהגענו המקום היה נטוש (האנשים עברו לעקרבה) אך ריחם עדיין נישא באוויר. ב-26.3.09 קיבלו "חובת פינוי משטח סגור",  ההריסה נעשה ב-17.6.09.
ב-4.6.09 נהרסו בתיהם של משפחת חדידיה המתגוררים בראס אל אחמר (ליד שער גוכיה שממול להתנחלות רועי). גם על ראשם של כל התושבים מאיימת חרב הגירוש.

מעצרי- שווא חוזרים ונשנים
ביקרנו אצל משפחת ס', שבנם ע' נעצר ביום חמישי שעבר (11.6.09) כאשר רבש"ץ התנחלות בקעות ו-2 שומרים של ההתנחלות השתילו עליו תרמילי של כדורי תחמושת משומשים, והאשימו אותו בגניבתם. האמת היא שאין במקום תרמילים כלל, כי אין שם אימוני צבא בגלל הקרבה להתנחלות. ע' נעצר ביחד עם אחיו בן ה-13 ושניהם הוכו, לטענתם, בכל חלקי גופם. לאחר מכן המתנחלים העבירו את ע' ואחיו לידי המשטרה. בערב שוחרר האח הצעיר וע' הועבר למעצר בחווארה. שבוע היה במעצר ושוחרר ללא אישום. לפני שבועיים עצר אותו הרבש"צ של רועי והוא נעצר שוב ל-8 ימים ושוב שוחרר ללא אישום (הפעם ללא מכות). בפברואר השנה הוא נעצר עם אח אחר, באופן דומה: הושתלו אצלו תרמילי כדורים. גם אז הוא הוכה בידי הרבש"ץ של בקעות ושוחרר ללא אישום. עורך הדין תאופיק ג'בארין הגיש תלונה למח"ש על כך, אך לא נעשה דבר. הסיבה האמתית למעצרים היא הרצון לסלקם מהאזור (הם יושבים בתווך – בין בקעות ורועי) ובמיוחד הרצון שלא ירעו את הצאן בקרבת ההתנחלויות.