דרום הר חברון, חברון, תרקומיא, יום ג' 30.11.10, בוקר

 משמרת בוקר ארוכה במיוחד

7:30 - 14:00

1. כביש 317 ומחסום מצדות יהודה

2. חברון

3. כלא שיקמה - איך קורה שעצירים משוחררים ללא תעודות וחפצים חיוניים

 התחלנו בשעה מאוחרת יחסית ועל כן במעבר מיתר כל הפועלים כבר עברו.

רק משפחות עצירים שהגיעו בשני אוטובוסים ממתינות.

כביש 317

הרבה יותר שומם מכביש 60.

היובש של שנת הבצורת זועק לשמים על סף מדבר יהודה.

פנינו למחסוםמצודות יהודה. שלט גדול מקדם את הבאים: "ברוכים הבאים למעבר מצדותיהודה. המעבר מיועד לישראלים בלבד". 
היחידים שעוברים הם מתנחלים או הבאיםמירוחם וערד בואכה ירושלים וחזרה.

בנוסף, רקאנשי חמולת אבו קביטה הגרים למרגלות בית יתיר משני צידי  הגדר, וילדיבית הספר שצריכים ללכת לאימנזיל כדי ללמוד, רק הם מורשים לעבור מצד לצד בהצגת קושאן.

השאר הם משאיות סחורות. הבסיסהצמוד מאויש ע"י סיירת גולני עכשיו. עצרנו כדי לצלם את השלט, ולפתע ג'יפמגיח ועוצר, יורד קצין צעיר וסימפטי ומנסה לברר מי אנחנו ומהמעשינו.
"אני מקווה שאתן לא מאלה שבאים לעשות פה בעיות ופרובוקציות כמועזרא נאווי" הוא אומר. אנחנו מזדהות.

"אה, בטח. שמעתיעליכן" טוב, שיחה מנומסת אך נמרצת ועינינית להבהרת כוונותינו ומעשינומספקת אותו. הדגשנו בעיניו את התנהגותם הבעייתית של המתנחלים, והואכיאה לקצין צה"ל, חושב כמובן שהבעיה היא לא המתנחלים.     

עברנו בשלום.

המחסום בפני חבר עדיין פתוח.

במכולת בצומת זיף פונה אלי אדם ומבקש עזרה במציאת עבודה, לא חשוב במה. הוא עבד בתל אביב הרבה שנים בענף הבנין. מזה 3 שנים אינועובד כי אין מי שיבקש אותו, ומצבו קשה. מי שיודעת על קבלנים שמחפשיםעובדים- אשמח לתת לה את פרטי האיש.

כביש 60

המשכנו וחברנו לכביש 60. הכביש הומה מכוניות ורכבי צבא.

בצומת בני נעים שני חיילים עוצרים ובודקים מכוניות. חייל שלישי עומד על הגבעה ומאבטח.

בכניסה לחברון עומדים להשלים את פיתוח הכבישים והבתים לשכונת נופי ממרא. ממש תפארת.

גם הפעם השומר – בחור בן המקום - מקבל את פנינו במאור פנים וחוזר על הזמנתו  להיפגש בביתו.אולי צריך לשקול את הצעתו ברצינות. "השלום מתחיל בבית".....

חברון

מייאש שוב לראות את עיר הרפאים הזאת באזור H2. התלמידים כבר בבית הספר.

ב- 9.00 בבוקר יש רק מעט עוברים ושבים, וג'יפים צבאים עומדים בכל פינה באזור ציר המתפללים ועיקול 160.

רק במערת המכפלה מעכבים שוטרי משמר הגבול אנשים מבוגרים לבדיקה. אנחנו ממתינות. מזל שהם ממהרים לשחררם.

בשאר המחסומים מאפשרים מעבר ללא בדיקה.

עכשיו מתחיל חלקה שני של המשמרת.

יצאנו דרך כביש 35 לתרקומיא, במטרה לנסוע לכלא שקמה באשקלון.

בצומת בין עידנא לתרקומיא, בפניה לתרקומיא, הציבו שלט אדום ובו אזהרה מהכניסה לשטח A. אנחנו, שנכנסות כל פעם למכולת הנמצאת 50מ מאחורי השלט, מרגישותעברייניות כי המכולת הזאת, ובית הבד שלידה, הם חלק חשוב במסלולנו.אז גם היום נכנסנו למכולת.

מעבר תרקומיא

כאן יותר קשוחים. מבקשים תעודות, שואלים שאלות: מאין באנו, לאן פנינו, במי פגשנו וכו'. בודקים גם את הרכב.

אבל הוא יהיה יפה, המחסום. כיכרות חדשות נבנות וגינות בם. ממש פעמי המבשר.

כלא שקמה

פנה אלי אדם ששוחרר מכלא שיקמה, אך באורח פלא שחררו אותו ללא חפציו האישיים איתם הגיע למעצר. התנדבתי לסייע לו, וכך מצאנו עצמנו נוסעים לאשקלון, לכלא שקמה, על מנת לקחת את חפציו.

בדרך אנימתקשרת לכלא ומודיעה על בואנו, ומבקשת שיכינו את חפצי האיש, שלא נצטרךלחכות. נאווה הגזברית לא שמעה לצערי על ארגונננו, אבל מבטיחה.

הגענו לכלא, הנמצא ממש בלב העיר אשקלון. מראהו נורא (שכחתי לצלם). את המבקרים מקדמת כניסה הבנויה פחים, גדרות וחומות. הכל כעור ומוזנח. בכניסה חלון עלוב סגור. היכינו נמרצות על הזכוכית.

מישהו פותח: "הכל בסדר?" הוא שואל.

"אני מקווה שכן" אני עונה.

מבטו תמה. אנחנו לא דומות כל כך לאוכלוסיה שהוא פוגש שם. אני מסבירה לו לשם מה באנו, מראה לו את הניירת הרלבנטית, ומבקשת לדבר עם נאווה.

הוא איש חביב ומנומס, קורא לנאווה, אבל ייפוי הכוח לא מוצא חן בעיניו כי האישלא כתב את שמי המפורש. גם לנאווה קשה, עד שהיא הולכת לברר ולצלם, ולהחליט שניתן להפקיד בידנו את החפצים.

אנחנו מנסות להבין איך קורה שהםמשחררים אנשים ללא תעודות, ארנקים וטלפונים. האיש החביב, שגם הוא מהגזברות, מסביר באדיבות שהבעיה היא אצל אלה שכדי לשחררם צריך קודם לקחתםלבית משפט במחנה "עופר". כשהם משוחררים משם, החפצים נשארו בכלא, ועכשיו צריכיםהוראה להסיעם ולתת להם את התעודות. אם לא, הם מחכים עד חצי שנה לבואהאנשים, ולא -שולחים להם אותם. פרוצדורה מסובכת. האם זה כל כך קשה להסיע עם הכלואיםגם את חפציהם ולמוסרם להם מיד בתום המשפט?! והיה וחוזרים לכלא - חוזרים גםהחפצים. האם זאת לוגיסטיקה מורכבת מידי?

מה איכפת למישהו שאנשים חסרי זכויותיעצרו כי התעודה נשארה בכלא שלא באשמתם... 

בסופו של דבר עוררתי מספיקאמון, חתמתי על ניירות וקבלתי את הפיקדון. מחר יפגשו אותו חברותינובמשמרת וימסרו לו את חפציו.