מת"ק עציון, יום א' 26.12.10, אחה"צ

מת"ק ציון,  15:15:

ייאוש. המראות השגרתיים – מגרש החניה מלא ומעיד על המצב באולם ההמתנה. מעל עשרים איש צובאים על הקרוסלות, כתריסר ישובים, ובפינה 3 מפצחים גרעינים. כרגיל, הם שם מהבוקר, לדבריהם והם לא מתרגשים. לחלקם זו אינה הפעם הראשונה, כמובן.

החייל שאמור להימצא מאחורי החלון מגיח לפרקים, הפלסטינים צמודים לשתי הקרוסלות ולא מאפשרים גישה כדי לנסות לדבר אתו כאשר הוא אמנם מגיע.

טלפונים למוקד ההומניטארי לא מועילים במיוחד. יתכן שבעקבות אחד מהם קרוסלה אחת מונעת בחריקה וכמה אנשים נוספים נכנסים, אבל אחרים מיד שועטים לעבר הקרוסלות, כולל נשים עם ילדים קטנים, והמחזה שב לקדמותו. טלפונים לחמ"ל גם הם לא משפרים את המצב. הבקשה שלנו בכל שיחות הטלפון זהה: היות שמתקרבת שעת נעילת השערים והמת"ק, אנא, שיצא נציג וידווח לממתינים כמה מהם עוד ייכנסו היום כדי שהשאר לא יחכו לשווא. למה לתת להם להמתין בחינם?

זה לא קורה. "יש עומס" אומרים לנו. "תקלה טכנית במדפסת" מוסיפים. מה יום מיומיים...

בינתיים מגיעים גם מי שנזקקים לתסריך. בקושי רב מצליחים לארגן להם כניסה למשרד, בעיקר משום שהשותפים להמתנה המייגעת לא ממהרים לפנות להם דרך (אחד נאלץ לטפס מעל לראשיהם).

קצב היציאה מהמשרד איטי ביותר. במשך כול זמן שהותנו רק בר מזל אחד יצא עם כרטיס מגנטי מחודש. בתוך קודש הקודשים – במשרד פנימה – הוא נאלץ להמתין משעה אחת בצהרים. סוחר שהיה לו אישור במשך שלוש שנים, הוא אינו מנוע וברשותו כול המסמכים הדרושים קיבל תסריך ל... יום אחד! "נבדוק" אמרו לו, "תחזור בעוד שבוע, אולי יותר". הוא רותח. שני מבקשי תסריך נשלחים כלעומת שבאו, חזרה אל המת"ק הפלסטיני. הם מאוכזבים כי גם שם המצב לא שונה, אין מי שישעה.

בשעה ארבע ועשרים לערך, כחצי תריסר נשים וגברים מתייאשים ועוזבים. הם צודקים. בשעה ארבע ושלושים התריס בחלון מוגף. "להתראות בשבוע הבא" הם ואנחנו אומרים. ייאוש, כבר אמרנו?