חמרה (בקעות), מעלה אפרים, תיאסיר, יום א' 23.1.11, אחה"צ
הסבר לתמונה: כאן במחסום תיאסיר בדיקת המכוניות מתבצעת בצד ימין, למטה על הכביש. בדיקת הולכי הרגל מתבצעת לשמאל הדרך אשר על ידה אנו עומדות. אנו לא מפריעות ולא נמצאות בתוך אזור הבידוק כפי שטוען (נגדנו) דובר צה"ל.
תקציר: משמרת חירום למחסום תיאסיר, לאור הדיווחים הקשים ממחסום זה בשלושת השבועות האחרונים וההתנכלות למשמרת ב-18.1.2010.
בבוקר נסענו לפגישה עם עו"ד תאופיק ג'בארין, המייצג את תושבי הבקעה בתביעותיהם עקב הריסת בתים, מניעת מים
וכו', אותו הפגשנו עם נציגות של האגודה לזכויות האזרח השוקלת לתקוף משפטית את בעיית הסגר על הבקעה ואולי גם בעיית המים.
14.00 – מחסום בזק
שתי חיילות וחייל רוקדים במסלול הכניסה לישראל. במעבר לבקעת הירדן עומד שוטר בבודקה וגם הוא עוסק בענייניו ואפילו לא מעיף בנו מבט.
14.15 – מחסום תיאסיר
בהגיענו עומדות שלוש מכוניות ממזרח ועוד 2 ממערב, ואף אחד לא בודק אותן. כאשר מתחילים לבדוק אנו רואות שהמכוניות המגיעות מהבקעה ונכנסות לגדה, עוברות גם הן בדיקה מדוקדקת. לאחר מכן נראה שאוטובוס של פועלים, שעמם דיברנו כאשר המתין למעבר, כל נוסעיו הורדו ממנו (בדרכו לשטח פלסטיני, שטח A). זה תהליך ארוך ומטרטר כאשר מדובר בכ-30 איש. לפחות שנה שלא ראינו מחזות כאלה.
מייד בהגיענו, בעודנו במרחק רב מהמחסום, רץ מפקד המחסום לעברנו ואמר לנו לעמוד בצומת, כ-100 מ' מהמחסום. אנחנו מסבירות לו בנימוס שאנחנו עומדות בצד המחסום כבר חמש שנים, אנו לא מדברות עם החיילים ולא עולה בדעתנו להפריע להם. המשכנו בדרכנו ונעצרנו במקומנו הקבוע בצד, ומחוץ לעמדת הבידוק והסככה שלפניה (המשמשת להצלה על האוכל וכליהם של החיילים). סגן שמוליק מפקד המחסום מורה לחייליו לסגור את מחסום ולעצור את תנועת הפלסטינים. החיילים לא חושבים לרגע על מהות ההוראה וסוגרים את המחסום. תוך 10 דקות נוצרים תורים ארוכים של מכוניות, בעיקר מכיוון הבקעה אל הגדה. טלפונים לנגד המחסומים ולסגן ראש המת"ק לא נענים. אנחנו מצלצלות לעורכת הדין ומבקשות ממנה לכתוב מכתב תלונה דחוף ליועמ"ש (בפקס). במקביל יוצרות קשר עם רעיה הדוברת והיא מעבירה את הידיעה לתקשורת. כאשר התור מתארך אנחנו נסוגות וכעבור מספר דקות המחסום נפתח. אחרי שהתורים מתחסלים, אנחנו חוזרות למקומנו הקבוע ושוב חוזר הניגון. המפקד מורה לחייליו לסגור את המחסום וחוזר חלילה. מגיע סרן אורי רון ולאחר מכן גם רב סרן ושניהם מאשרים למפקד לסגור את המחסום.
סבל רב נגרם לפלסטינים, חלקם פועלים שיצאו מביתם בארבע לפנות בוקר לעבוד בהתנחלויות, חלקם תלמידים החוזרים מלימודיהם, ואחרים הם אנשים הממהרים לבצע את משימות יומם. מחסום תיאסיר הינו הקשר היחידי, מוגבל מאוד אומנם, בין תושבי צפון הגדה לבין הציוויליזציה. המחסום תקוע להם כמו עצם בגרון ומקשה עליהם לנהל שיגרת חיים נורמלית. בשלושת השבועות האחרונים, לאחר שהתחלף הפיקוד בבקעה וכן יחידת החיילים המאיישת את המחסום, הלכו והתרבו העיכובים ואיסורי המעבר בתואנות שונות. אנשים אינם מצליחים להגיע לבתיהם או מגיעים באיחור רב. לפני שבועיים, למשל, עוכבו עשרות פלסטינים כולל נשים וילדים, בגשם, ללא מחסה, במשך שעתיים. אין יום שאיני מקבלת טלפונים מפלסטינים המתלוננים על עיכוב ממושך (למעלה משעה), על סגירה מוחלטת של המחסום ועל מניעת המעבר הביתה או לעבודה.
חלקמ הפלסטינים הביעו כעס על שבגללנו, כביכול, נגרם להם סבל. אחרים אמרו לנו שבשעות הבוקר, בטרם באנו, היו גם כן עיכובים ארוכים וביקשו שנמשיך לבוא. הם אמרו את מה שמימלא מובן מאליו: כל כך בולט: "החיילים לא רוצים שתראו את מה שהם עושים, כדי שתהיה להם יד חופשית לפגוע בנו, לכן הם מסלקים אתכם מהמחסום."
בשעה 16.15 הגיע השוטר רס"מ נסים ועקנין. הוא שמע את עדות החיילים ואז ביקש שנראה לו היכן עמדנו (כשהגיע היינו רחוקות מהמחסום כדי להקל על התורים הארוכים). כשנגשנו להראות לו, מייד הורו מפקדי המחסום לחיילים לסגור שוב את המחסום. ביקשנו מהשוטר להתערב, שהרי הוא ביקש מאיתנו לגשת – אך הוא התעלם. השוטר היה חביב אבל חסר אונים. הוא ביקש מאיתנו יפה ללכת לאן שהחיילים אומרים וכשהסברנו לו שאנחנו לא באות ממרחק של שעתיים נסיעה כדי לעמוד במקום שלא רואים ולא שומעים, הוא לא ידע מה לעשות. "מה איכפת לכם ?" הוא אמר. כל מה שהוא רצה הוא לגמור את האירוע בשקט וללכת הביתה. לבסוף אמרתי לו שילך לאן שהוא שלח אותנו, ואם הוא יראה וישמע את מה שאומר ואעשה במחסום, אנחנו נלך לשם. הוא משך בכתפיו.
בעת שהשוטר היה שם, הורידה מכונית חמישה פועלים ליד המחסום (ייתכן שנהגהּ נבהל מהנוכחות המשטרתית). הם רצו לעבור רגלית לכוון תיאסיר שבגדה. החיילים התלבטו בתחילה אם לתת להם לעבור - הביתה, לשטח A(!) , ובסוף הרשו (אולי בגלל נוכחותנו). אחת התעודות הייתה בלויה והתמונה לא חוזקה היטב. כל הפועלים עוכבו למשך 10 דקות עד שנבדקה כשירותה. בעת שהם עמדו וחיכו, אמר רב הסרן לסרן שזה לא בסדר שהם עומדים כל כך קרוב האחד לשני, "מילא אם היו עומדים אחד- אחד". הם עמדו במרחק של לפחות 50 מ' מהחיילים, אבל הנה הדרך בה מתפתח לו עוד איסור – לא רק שאסור לבוא ביחד, אסור גם לעמוד יחד, רחוק מהחיילים.
בסופו של דבר, מפקד המחסום הגיש תלונה נגדנו ואנחנו הגשנו תלונה נגדית. כלאם פאדי.
17.15 – עזבנו.
17.40 – מחסום חמרה - אין תורים.
18.00 – מעלה אפרים – המחסום מאויש על ידי שני חיילים ומתנחל (אזרח) במכנסיים קצרים וציציות ארוכות שעמד יחד עם החיילים בתוך הבטונדות. אחרי האירוע שהיה זה עתה במחסום תיאסיר, אפשר רק לזקוף גבה. ואולי לא.