בית לחם (300), יום ו' 29.3.13, בוקר
רק שתי עמדות בדיקה פתוחות, למרות שבתור עומדים לא מעט אנשים. 30 דקות אחרי תחילת המשמרת פותחים עמדה נוספת.
הבדיקה אורכת דקות ארוכות, כי לפחות באחת העמדות החייל לא מוותר לאף אחד על הנחת האצבע על המכשיר הביומטרי (לזיהוי טביעת אצבעות). המכשיר מתקשה מדי פעם להעלות על המסך את הפרטים הדרושים וצריך להניח אצבע שוב ושוב, ולעיתים קרובות החייל מבקש להחליף יד. הפלסטינים כבר צוחקים על כך וכשהם ניגשים הם שואלים: "ימין ולא שמאל?" החייל עונה לרוב: "ימין" אך לעיתים מבקש "שמאל" כשהמסך נשאר אדיש לאצבע ימין ולא מאשר לבעל היד לעבור.
אין הרבה ילדים אבל פתאום התרחשות: מחאת הורים על סירוב החייל להעביר את ילדתם הקטנה (ממש קטנה – בת שנתיים וחצי). אני ניגשת לדבר עם החייל:
תראה, ילדים קטנים תמיד עוברים. בימי שישי דורשים אישורים (בימי שישי אנשים עוברים עם אישורי תפילה, שלא כמו בשאר ימות השבוע) רק מגיל שבע ולפעמים מגיל חמש.
החייל: בדיוק ההיפך, עד גיל 7 אסור להעביר ילדים. הוא אדיב וחייכני אבל משוכנע שהוא צודק.
אני צוחקת: פשוט התבלבלת, אני מבטיחה לך שילדים תחת גיל 7 עוברים היום, תשאל בבקשה את המפקד שלך.
למזלה של המשפחה בדיוק יצא קצין מאחד החדרים הפנימיים ואני מבקשת ממנו לדבר עם החייל. הוא אכן מסביר לו מהו הנוהל והמשפחה עוברת. דבר אחד טוב עשיתי היום! מה שחגית קראה "הניצחונות הקטנים" בכתבה עליה במוסף "הארץ".
בהמשך המשמרת אין אירועים מיוחדים, אבל יש זרם בלתי פוסק של אנשים, ובלט קומי של אצבעות מתחלפות/שועטות על מכשיר הבדיקה.