ברטעה-ריחן, טורה-שקד, עאנין, יום ב' 24.6.13, אחה"צ

14.45 מחסום לחקלאי עאנין

הגענו קודם לפתיחת המחסום, אתנו ממתינים ארבעה  חקלאים על טרקטורים, אחר כך

מצטרפים נוספים, מספר אמהות עם ילדים קטנים וכמה צעירים . שמש קופחת , חם והכל

מחפשים מעט צל . בשדה מושלכים גרוטאות-  חלקי רהיטי פלסטיק שאנשים נסו להעביר

לכפר אך סורבו על  ידי החיילים.

שקט מעיק מסביב , משך ההמתנה משאיר בידנו זמן להרהורים שחוזרים כמנטרה מיגעת

שאינה מרפה בכל פעם שיוצאים למחסומים: האנשים החוזרים נמצאים במטחווי יריה או

יריקה מבית מגוריהם, חזרו מיום עבודה, עייפים , רואים את הכפר אך אינם יכולים

להגיע כי כוחות חזקים מהם החליטו לעצור אותם בגדר ושער ומחסום , אלה קובעים מתי

ומי יצאו ומתי יחזרו , כמה ולמה במקום שהוא פלשתין אל מקום שהוא פלשתין .

יואילו כל אותם בעלי בתים בארצם להמתין עד שיתפנה הצבא ממלאכת משמר בטחונינו

ויגיע לפתוח את ה"מעבר" 

15.00 חיילים מגיעים ותוך  חמש דקות מתחיל המעבר. תוך בדיקת מסמכים פשפוש בכלי

העוברים, תחקיר קצר ומשלוח . איש צעיר (בצילום), נגש , הוא חולה, מבקש לעבור הביתה.

חיילים שואלים אותו מספר שאלות בודקים בכיליו מורים לו על ספסל , בינתיים מגיע

האמר נוסף, האם הוזמן או הגיע באקראי אין לדעת. מכל מקום, גם אלה החיילים

חוקרים את הנער הצעיר . שולחים להמתנה , מתיעצים ולאחר כ- 10 דקות משלחים אותו

לביתו לעאנין. הצעיר מדדה בקושי רב את הדרך לכיוון שער היציאה בינתיים עובר

טרקטור לאחר בדיקה ואוסף אותו

15.35 עברו כשבעה בעלי טרקטורים מספר חקלאים צעירים ונשים עם ילדים קטנים שעזרו

בעבודת השדה

15.45 טורא

המחסום פתוח והעוברים מעטים . עגלה עם סוסה ועליה רוכב ומספר ילדים עוברת מהבית

הבודד לטורא וחוזרת על עקבותיה. מספר צעירות חוזרות מגנין , אחר כך עוד עוברים

מעטים מהגדה למתחם התפר

 16.10 מחסום ברטעה החדש

אנו אמורים למסור מספר שקיות בגדים לאשה , לאחר תאום אתה. חורי הנהג מסרב

להוריד אותי לפתחו של המחסום ( זה אפילו לא למגרש החניה! ) לאחר שבשבוע קודם

ירד אתי  באישור הצוות במקום , כדי לפרוק שקיות, אך בחזרתו נדרש לעבור בידוק

אישי ובידוק של הרכב מתחילתו ועד סופו תוך תחקיר מטריד אם קבל דבר מה. לא עזרו

דבריו של אחד הבטחוניסטים שעקב אחרי/ אחריו שכל שעשה היה לפרוק שקיות בגדים

בכניסה למגרש החניה , על יד המוט הצהוב  וחזרה . אחרי השפלה כלפי אדם שהוא

ערבי, דאז, לא היה מוכן לחזור על כך. כך גררתי אותם בעצמי מטה, כל מעשה המפגש

ביני ובין אותה אשה תועד כנראה בתצפית, ודו השיח הרם חוצה מחסום נשמע כך.  

:" מה היא  סוחבת שם", "רק בגדים "..".אה בסדר. אתה מכיר אותה?" .."היא מווטש"

ובחזרה- "היא חוזרת "– " היא חוזרת"

המתח הוסר, אני יכולה לשמוע את אנחת הרווחה...

אני מחליטה לגשת לשרוול . פועלים נכנסים בקצב מואץ . המעבר עצמו מהיר, אנשים

נכנסים ויוצאים הכל שקט ורגוע ואולי עייף . אין לחץ. אשנב אחד פתוח , וזה בסדר

בשעה זו – עדיין לא מצטברים תורים  . תוך מחצית השעה בה צפיתי עברו מעל ל- 200

איש  ואישה .

עוברת לאורכו של השרוול/ כלוב  ומגלה להפתעתי שבאחת הפניות הציבו שני ( לא

אחד!) שני ספסלי גרניט (בצילום) בצורת ר . מופתעת מרוח ההומניזם שוחר כל-טוב אני מצלמת

אותם. מיד מגיע איש בטחון ושואל מה אני מצלמת: "את הספסלים" מופתע וספקן הוא

שואל "למה" ואני מסבירה בנחת : כדי שיראו עד כמה הומניסטים אתם , מתחשבים

בעייפותם של החוזרים מהעבודה , . האיש מנסה להתקשר למקום כל שהוא אך מניח לי

ועוזב.

לא הספקתי לתאר בפניו את העתיד הוורוד שאני חוזה בנקודה זו של הכלוב כאשר יפתחו

כאן בעיקול קיוסק לקפה וקוקה וימכרו בפלות ומצופים לכל עובד השב מעמל יומו ,

ישב נא זה לנוח ולהנות מבריזת הערב הנעימה ומהנוף המרהיב מסביבו , תוך לגימת

כוס משקה וכרסום ממתק יעלה  חוויות מיום עבודה מרתק.... ואחר ימשיך לדרכו

אופטימי ונעים סבר  לביתו  .

17.00  עזבנו