זעתרה (צומת תפוח), חאלת מכחול, חמרה (בקעות), מעלה אפרים, תיאסיר
6.50 - צומת זעתרה (תפוח)– הכניסה למגרש החניה חסומה, המחסום לא מאויש, תנועה ערה של מכוניות. כשעברנו בכיכר הבחנו שהכביש דרומה סגור (בכיוון מרמאללה לשכם) במחסום פלסטיק גדול. שני אוטובוסים 
פלסטינים עמדו במקביל מאחורי המחסום,כששורה ארוכה של מכוניות פלסטיניות משתרכת מאחוריהם. נוסעיו של אחד האוטובוסים, כולם גברים בדרכם לעבודה, עמדו בבוקר הקר לצידו. כשהתקרבנו, החיילים התעוררו לפעולת טישטוש. ראשית, הזיזו במהירות את המחסום וצעקו לאחד האוטובוסים ולשיירת המכוניות שאחריו לנסוע משם , ואז צעקו לנוסעי האוטובוס השני לעלות מהר לאוטובוס ולנסוע משם "Go! Go! Go!". הפלסטינים הביטו בחיילים בבלבול - לא מבינים את הפקודה החדשה שניתכת עליהם. אבל תנועות הידיים המזרזות של החיילים הבהירו את כוונתם, והם מיהרו לעלות על מנת להסתלק משם, ולפני שהמשיכו בדרכם לעבודה או ללימודים הספיקו להגיד לנו שיש פלסטיני מעוכב בצד השני של הכביש, צעיר שהורד מהאוטובוס והוכה, לדבריהם. יותר מכך לא הספיקו לומר כי החיילים, די בלחץ, נתנו להם להבין שאוי להם אם ימשיכו להתעכב. היה ברור 
שהחיילים מאוד חששו שהפלסטינים ידברו איתנו.
לאחר שהאוטובוס נסע נותרו ארבעה חיילים, באפודי מגן וחמושים בנשק, סביב המעוכב האזוק שבתוך בטונדה. עמדנו מצידו השני של הכביש על מנת להישאר בקשר עין. כעבור כחמש דקות הצטווה המעוכב לכרוע כדי שלא נוכל לראותו. חצינו את הכביש כדי לראות מה שלומו. החיילים מיהרו לסלקנו, כצפוי, אך לא הסכמנו לזוז עד שלא נראה בעיניננו מה מצבו. כרגיל, טענו החיילים שהמעוכב הוא מבוקש מסוכן וכו' (כמה "מחבלים מסוכנים" ו"מבוקשי שב"כ" ראינו במשמרותינו לאורך השנים, ששוחררו לדרכם לאחר חצי שעה של טרטור!). כעונש על כך שלא זזנו משם הודיעו לנו החיילים שאנחנו מעוכבות ושהם קוראים ל"כחולים". למרבה האבסורד ארבעתם, על נשקם, התגודדו סביבנו בעוד המבוקש "המסוכן" נותר ללא שמירה...
כשראו שלא יצליחו להיפטר מאיתנו לקחו החיילים את המעוכב למתחם הסגור שבמחסום. בהזדמנות זו יכולנו להעיף מבט במעוכב. לא נראו עליו סימני אלימות חיצוניים אך הוא נראה אומלל מאוד.
7.30- מחסום מעלה אפרים – לא מאויש. בדרכנו חזרה, בשעה 12.30 היו במחסום שני חיילים, שעצרו מכוניות ישראליות בניסיון למצוא טרמפ לארבעה צעירים ישראלים, שהפכו את המחסום לטרמפיאדה הפרטית שלהם.
7.45– מחסום בקעות (חמרה) – התנועה זורמת, אין תורים של מכוניות. החיילים העבירו במהירות וללא עיכובים מכוניות משני הכיוונים.
גשם רב ירד בבקעה. האדמה כהה וספוגת מים
וחלקים של הכביש לתיאסיר קשים מאוד למעבר בגלל הצפות בוץ. ה
כובש, עליו מוטלת החובה לתקן את התשתיות, אדיש; הרשות הפלסטינית שלחה צוות לשטח C על מנת 
להתקינו לתנועה.
8.45 חאלת מקחול - הכפר שנהרס על ידי בולדוזרים של צה"ל במוצאי יום כיפור לפני כחודשיים: לכל התושבים יש כבר אוהלים בהם הם מתגוררים. לדבריהם, החיילים מרבים להטריד אותם, אוסרים על עבודות שונות בתואנה שאלה עבודות בנייה (שנאסרה עליהם עד לגמר המשפט המתנהל) ועורכים אצלם "חיפושים" ליליים, מילה מכובסת למהפכת אלוהים בחפציהם האישיים של האנשים. וונדליזם לשמו. במיוחד נטפלים הם לזוג מבוגר, שדווקא בביתם עורכים חיפושים רבים.
ביקרנו שלוש משפחות. הגברים עסקו עם הצאן והנשים הכינו גבינה. הילדים הקטנים בבית והגדולים בבית הספר בעין אל בידה (הרשות הפלסטינית מספקת הסעה). ברוב האוהלים יבש, אך בחלקם חדרו מים דרך גגות הניילונים שעליהם מונח פח (בחלקו מחורר, מכאן כניסת המים). גם לטלאים ולגדיים שנולדו לפני חודש וחצי יש יריעות מעל לראשיהם, אולם הצאן הבוגרם, שלפני חודש
סבלו ממכת שמש בהיעדר מחסה, עדיין חשופים למזג האוויר באין קורת גג ומחסה מפני הגשם והקור העז. כמה עזים הפילו את הוולדות שלהן מפאת הקור, והכבשים מסתובבות עם צמר רווי במים קרים, במקום שישמש להן כסות מחממת.
10.20 - מחסום תיאסיר – בשבועות האחרונים התקבלו מספר תלונות טלפוניות מפלסטינים על כך שהחיילים מרימים את הדוקרנים (החבויים בתוך הכביש למקרה שרכב ינסה להתפרץ למחסום) בעת שעוברת משאית (מקרה אחד), או אוטובוס (מקרה שני שדווח לי), ומנקבים כך את הגלגלים. הנזק הכספי גדול. החיילים טענו שבטעות לחצו על הכפתור, אבל קשה להאמין שארבעה מקרים, לפחות, שדווחו לי בשבועיים האחרונים הם "טעות"! שאלתי חייל, שניגש אלינו, על המקרים. כן, הוא שמע על כך, אבל... זה לא היה במשמרת שלו. ולטענתו המנוע של הדוקרנים התקלקל...
הפלסטינים מדווחים שבעשרת הימים אחרונים המחסום קשה במיוחד, ויש עיכובים של שעתיים–שלוש.
מתוך מעט העוברים במחסום, בערך כל מכונית שנייה שהגיעה מכיוון הגדה עוכבה למשך חצי שעה עד שעה. מכל מי שאינו תושב הבקעה נלקחה תעודת הזהות לבדיקה והוא נשלח לצד הכביש להמתין. עוכבו פועלים פלסטינים שהגיעו עם דחפור, כדי לפנות את הכביש למחסום מסחף הבוץ שנערם עליו. עוכב אב עם ילדו בן ה-3. עוכב זוג צעיר בדרך לבקר את הורי הכלה. עוכבו שני חקלאים מטובאס על טרקטור בדרכם לאדמתם שבבקעה, ועוד. לטלפונים שלי למת"ק ענתה חיילת משועממת, שלא ידעה שמחסום תיאסיר אינו מחסום כניסה לישראל, ואח"כ טענה שהמחסום לא עונה לה, ואז - שיש אירוע ביטחוני !! לבסוף טרקה את הטלפון בפני ומאז לא ענתה עוד...
החיילים אומנם העלו לבדיקה טלפונית את מספרי תעודות הזהות, אך העיכוב הממושך של כל מי שאינו תושב הבקעה אינו אלא עוד דרך למנוע תנועה בין מרכז הגדה והבקעה. בעידן המחשב אין כל סיבה שבדיקה כזו תארך שעה !!
13.00 – צומת זעתרה (תפוח) – המחסום עצמו לא מאויש אך בטרמפיאדה הדרומית, לכיוון רמאללה, עדיין ניצבים שני חיילים, מוכנים בכל עת לעצור את התנועה.
13.12.13- כעבור ארבעה ימים: עידכון ממקחוּל
בשיחת טלפון לב' במקחול, כפר שצה"ל הרס את כולו ולא אפשר להגיש לתושביו סיוע הומאניטארי, הוא מספר שקר מאוד. שכבת קרח הצטברה על האוהלים המאולתרים. רוח חזקה מאוד מנשבת. האוהל של הזוג הקשיש עף ברוח וכל חפציהם – בגדים , מזרונים דקים, שמיכות, נרטבו בגשם. באוהלים אחרים חודרים מים. הכבשים והעזים חשופים לגשם ולקור באין מחסה, הסככות שנבנו לטלאים ולגדיים עפו וכל הצאן בסכנת חיים.
סופה מסוג זה קשה לכל שוכני האוהלים, על אחת כמה וכמה מחמיר המצב כאשר האהלים נבנו בחטף משיירי בדים וניילונים. האחריות לאסון המתרחש שם היא על מדינת ישראל, שהרסה את האוהלים והמחסות ונלחמה בכל הכוח שלא לאפשר התאוששות, במטרה לגרשם . ועם כל זה – תושבי מקחול, כולם, עוד שם, ונחושים להישאר!!! ב' הודה על ההתעניינות והעידוד, אמר שזה נותן להם המון כוח בסיטואציה הקשה.