גוכיה, חמרה (בקעות), מעלה אפרים

* 20 משפחות בדואיות במאלח שבצפון הבקעה קיבלו לפני שבוע צווים המורים להם לפנות את מגוריהם. זהו עוד צעד בשרשרת ארוכה של הריסות מגורים של בדואים בבקעת הירדן, החיים בעוני נורא ומתפרנסים בקושי רב מגידול צאן ובקר ללא חשמל ומים. בצעדים אלה של המינהל האזרחי , כזרוע צבאית, אין מציעים להם שום דיור או קיום חלופי ולכן ברור לכולם שבלית ברירה הם ימשיכו להתקיים איכשהו באזור, גם תחת כיפת השמיים. אין להבין את המעשים הללו אלא כעוד צעד שנועד למרר את חייהם, הקשים ממילא, מתוך קשיות לב, כאילו אינם בני אנוש כמונו.

הנימוק המשפטי לצווים הוא שהבדואים מתגוררים בשטחי אש שהכניסה אליהם אסורה. כל השטחים בצפון הבקעה הם שטחי אש. כלומר, כל האוכלוסיה צפויה להיות מגורשת בכל רגע. לא שמענו על אף התנחלות שנפגעה מאותן הסיבות  אפילו בקצה  הציפורן, להיפך, הן הולכות ומתרחבות. 

לפני כשלושה חודשים הרס המינהל האזרחי מאהלים של חמש משפחות  בפסאיל ווסטה שבמרכז הבקעה. יש לאירועים הללו נוהל קבוע – התושבים המאויימים פונים לרשות הפלסטינית וזו מפנה אותם לעו"ד ישראלי הנוקט בצעדים משפטיים כדי לעכב את ביצוע ההריסה. לפעמים זה עוזר ולפעמים לא.

ריבוי המקרים לאורך שנים מצביע על מדיניות עקבית של שלטונות הצבא לפגוע במירקם חייהם של הבדואים בבקעת הירדן ע"י הריסת בתים, מעצרי שווא, הפקעת רכוש ובעלי חיים, הטלת קנסות ועוד ועוד מעשי עוולה.

מחסום זעתרה (תפוח) - אין חיילים מלבד במגדל התצפית על הצומת.

מחסום מעלה אפריים- 9.55 - ראינו חייל מאחורי  המבנה. כנראה היו חיילים במגדל התצפית.

פסאיל

מהאינטרנט למדנו כי חיים בכפר מעל 1000 נפש. הצבא הרס בתים בכפר בשנים 2006, 2008, 2011 ו-2012. המקום התפרסם כשהרסו את בית הספר. הנימוק- הוא ניבנה ללא רישיון. כיוון שזהו (כמו  92% משטח הבקעה) שטח C , כלומר, בשליטה מלאה של הצבא,  ורק הוא מאשר הקמת מבנים, ובדרך כלל אינו מאשר בנייה פלסטינית, הרי שכמעט כל הבנייה אחרי 1967 היא בלתי חוקית וצפויה להריסה לפי החלטות הצבא.

מסתבר שההריסה נמשכת. ח' סיפר שלפני 3 חודשים הרסו את ביתו ועוד 4  משפחות איבדו את בתיהן. ההריסה נעשית בעיקר בחלק הכפר הקרוי "פסאיל ווסטה"" (התיכונה) ששם גרים בדואים במיבנים ארעיים.

פגשנו תושב מהתנחלות תומר הצמודה  לפסאיל, שבא לעשות עסקים בכפר. הוא סיפר שהכפר התפתח רק בזכות השכנות להתנחלות, שבה הפלסטינים המקומיים מוצאים את פרנסתם. כששאלנו אותו כמה הם משלמים עבור יום עבודה ,הוא התחיל להתפתל ולהתגונן, "בעצם אני מעדיף תאילנדים, להם יש תפוקה. הפלסטינים ,גם בגלל החום הנורא, אינם יעילים. אני רואה ילד, אני אומר לו שיבוא לעבוד רק שתהיה פרנסה למשפחה. הם עובדים 8 שעות אבל זה כמו 3 שעות..." וכו' וכו' . בסופו של דבר לא אמר כמה משלמים.

אתמול (11.5) התפרסמה  ב"דה מרקר" כתבה מזעזעת של טלי חרותי-סוכר  על תנאי העסקת פועלים פלסטינים בהתנחלויות בבקעה  בשכר של 8 ₪ לשעה ללא שום תנאים סוציאליים, בתנאי עבדות ממש. כדאי  מאוד לקרוא. לכתבה

עוד אמר אותו מתנחל שהחקלאות לא משתלמת באזור (למרות השכר השערורייתי. הערה שלי, כמובן) ומכל תושבי תומר (228) רק 5 עוסקים בחקלאות. השאר עובדים בישראל. לפי הוויקיפדיה הם מעבדים 4200 דונם ורובם עוסקים בחקלאות.

בצאתנו מפסאיל צפונה ראינו ממזרח לכביש 90, מול פסאיל וצפונה, מיזם פלסטיני מרשים בשם "פל גרדנס" המופעל ע"י PALESTINIAN  GARDENS - SOLIDARITY OF SINOKROT AGRUCALTURE . הוא משתרע על 300 דונם ומגדלים בו פלפלים, עגבניות ותמרים. הוא מנוהל בשיתוף עם תושבי האזור ומספק 50  מקומות עבודה לבעלי מקצועות שונים ו-200 לעובדים עונתיים. התוצרת נועדה לייצוא.

בהמשך הכביש צפונה יש מטעים גדולים של גפנים ותמרים, כנראה בעיבוד ישראלי (בתנאי העבדות המוזכרים בכתבה שלעיל).

מחסום חמרה - 12.20

היום נערכו חיפושים מדוקדקים ובדיקת תעודות זהות במחשב דווקא במכוניות שפניהן מערבה, לשטח A בשליטה פלסטינית. כשהגענו ראינו מכונית מעוכבת ובינתיים התאסף תור של 8 מכוניות לכיוון מערב, מה שלא קורה בשעות כאלה. כעבור 10 דקות החזירו לנהג הרכב את התעודות וכעבור זמן קצר שוב עוכבה מכונית בצד ל-10 דקות בערך, וכך נמשך הדבר כל זמן שהיינו במחסום. תור המכוניות המחכות  נשאר ארוך וגם ההמתנה התארכה. כששאלתי את מפקד המחסום מה פשר העיכוב הוא ענה שהם רק ממלאים את הוראות השב"כ.

מחסום (שער) גוכיה

זה "שער חקלאי" שאמור להיפתח  3 פעמים בשבוע לחצי שעה בבוקר ואחר הצהריים. הוא  חלק ממכשול המונע  מעבר של כלי רכב מכביש אלון מערבה, משתרע ממחסום חמרה עד התנחלות רועי ומפריד בין התושבים הבדואים משני צידי הכביש. אלה שגרים ממזרח לכביש אינם יכולים לעבד אדמות ממערב לו ואינם יכולים לעבור חופשי לעיירה טאמון, שאמורה לשמש להם מרכז לשירותים  בסיסיים הכרחיים כמו בי"ס, שירותי בריאות, שוק, בנק, וכד'. עם מעבר בלוח זמנים כזה – כל זה אינו אפשרי. אבל גם את המעט הזה  אין מקיימים, והמחסום סגור תמיד כבר מעל שנה.

המחסום הזה הוקם במטרה להפריד בין הבקעה לשאר חלקי הגדה וכדי להכביד ולהקשות על החיים של תושבי הבקעה כדי שיעזבו. זאת, מתוך השאיפה של כל ממשלות ישראל מאז הכיבוש, לספח את הבקעה ולרוקן אותה מתושביה הפלסטינים. אבל החיים עושים את שלהם והמקומיים הנלחמים על קיומם מוצאים דרכים לעקוף את המחסום הזה ולהגיע לטאמון והלאה בדרכים לא דרכים, במחיר של נזקים לכלי הרכב. זה המחיר שמשלמים על מדיניות הכובש.  עכשיו חפרו תעלה באמצע "דרך בורמה" כדי למנוע את העקיפה.

כרם הזיתים הפלסטיני ליד הכרם של התנחלות רועי

בכל פעם שאנו עוברות כאן אנחנו מבקרות בכרם הזה, שהיינו שותפות לנטיעתו יחד עם עשרות פלסטינים מהאזור לפני כחודש. זו היתה יוזמה שנועדה למנוע מההתנחלות רועי לגזול את אדמתו של תושב טובס. מצב השתילים מצוין. מתנחלי רועי הקימו גדר תיל מסביב לכרם הגובל במטע הזיתים הזה. נדמה שבכל נקודת מגע בין ישראלים לפלסטינים הישראלים מקימים גדר הפרדה, גם בין הגפנים הישראליות והזיתים הפלסטינים.

בדרכנו חזרה לא ראינו חיילים במחסום מעלה אפרים וגם לא בצומת זעתרה.