כביש 446, כפר א-דיכ, עזון עתמה

1:20 נסיעה על כביש 446, המוביל גם לכפר א'דיק וברוקין. עברו מספר חודשים מאז נסענו בדרך זו, והשינויים הם דרמאטיים, לא מתיישבים עם הפרסום ב'הארץ' על כך שיש יותר דיבורים מאשר בנייה בהתנחלויות.

התקדמות הבניה על הרכס שמצפון מערב לכביש 446 בולטת לעין. שכונה שהייתה בבניהבין ברוכין ועלי זהב הושלמה, ונוספו לה הגגות האדומים החינניים. ההרחבה של עלי זהב לכיוון דיר בלוט מתקדמת בעוז, ובהמשכה היישוב 'לשם'.

באחד מיימי המסיק לפני 3 שנים המארח הפלסטיני שלנו הצביע על אדמות שלו ושל אחרים מכפר א'דיק, שעליהן הלכה ונסללה דרך עפר חדשה ועליה ניצבו כבר טרקטורים וסממני בניה אחרים.

היום, מהכביש היורד לכיוון דיר בלוט אפשר כבר לראות על אותו שטח את 'לשם', יישוב נאה, בתים צמודי קרקע, כבישים פנימיים וכמה מכוניות וקרוואנים, עדות לכך שהמקום מיושב. ממול,  עוד עשרות בתים בבנייה בהתנחלות פדואל על צלע ההר הקרוב לכביש.

2:00 כפר א'דיק. אחרי הפסקה ארוכה  באנו לבקר את חברינו ממשפ' א'דיק, וגם להביא להם לחלוקה בגדים ומוצרים אחרים. הקשר האחרון איתם היה לפני כחודשיים, כשהתקשרו באמצע הלילה להודיע שמתנחלים נכנסו לכפר והתנפלו על הבית הראשון (מכיוון פדואל) בחרפות ובמקלות.

באותו לילה עוד דיווחו לנו שהצבא הגיע לכפר. חשבנו אז שקורה "משהו טוב". אבל, בשיחה אתמול התברר שהצבא נכנס לכפר והתגובה המיידית שלו למצב הייתה ירי של אלפי פצצות גז מדמיע לעבר הבתים והכפריים שבאו לסייע לדיירי הבית המותקף. כך על פי התיאור של ידידינו. הם אמרו שהעשן היה כה סמיך עד ש"לא יכלו לראות את כף היד של עצמם". תינוק ועוד שני אנשים אושפזו בגלל פגיעת הגז. אדם אחד נפגע בבירכו בכדור גומי. המתנחלים הסתלקו ללא פגע.

כרגיל, השיחה נסבה על המצב הקשה מנשוא. המארח שלנו חזר כמה פעמים על המשפט: "אין עבודה, אין כסף, אין כלום. כמה אפשר להמשיך?"

בבית המשפחה פגשנו את א. אורח בן 24, דובר עברית ומעט אנגלית, שלמרות גילו הצעיר קיבל רשיון עבודה באחת ההתנחלויות, והוא מרוצה מאוד מהאפשרות להרוויח כסף, על פי שכר של 20 ש"ח לשעת עבודה. לעיתים הוא 'זוכה' להיכנס עם מעבידו המתנחל לשטח ישראל. הוא ביקר בתל-אביב, ו'מת' לבוא להתרחץ בים. 

ה. ביקשה את עזרתנו בסיוע לכמה אנשים חולי סרטן בכפר. הבטחנו לברר כתובות שביקשה.

3:45 עזון עתמה. כשהיגענו פעלה עמדה אחת. בתחילה המתינו כ-10 פועלים, שאמרו שהתור מתקדם לאט וההמתנה ממושכת. 

כעבור 30 דקות כבר היו בתור כ-40 פועלים, ונפתחה עמדה נוספת. גם כך התור התקדם לאט מאוד. הפלסטינים התלוננו מאוד והסבירו שהיו יכולים לחסוך קרוב לשעה בכל כיוון לו התירו להם לעבור ישירות מכביש 5. גם כאן אמרו לנו: בואו ביום ראשון, תראו מה קורה כאן.

אחד מהם אמר בעברית משובחת שבשעתיים שהוא מבזבז יום יום בגלל המחסום אפשר היה לעשות הרבה דברים. שני אמר, שכאשר הם מתלוננים שהתור איטי מידי, חיילים "צועקים ומאיימים עלינו".

מפגש מפתיע היה לנו עם שני חיילים שבאו ביוזמתם לדבר איתנו. הראשון, ת. מדרום תל-אביב שאל בנימוס רב, למה אנחנו שם. הסברנו. הוא הסביר לנו בחביבות ובנועם, שאין ברירה, המחסום חשוב כי כבר נתפסו שם בעבר אקדח ושני סכינים. עם זאת הסכים איתנו שאנחנו מכבידים מאוד על הפלסטינים, לא רק במחסום אלא גם בפעולות אחרות ובכיבוש בכלל, ובכל זאת לא הסכים שעלינו לפנות את השטחים. הוא אמר שממש לא רוצה להיות שם, אבל "אם נוותר לפלסטינים הם ירצו לחזור גם לשיח' מוניס". הוא לא הבחין כלל בין מעמד שטחי 48 ו-67. כששאלנו אותו האם הוא מודע לכך שגם בנו כשיגדל עלול למלא תפקידי כיבוש-שיטור כאלה, התרשמנו שאולי נפל לו אסימונצ'יק. הוא סיפר שיודע על הפירצה בגדר, אבל מבין שהפועלים האלה רק רוצים להגיע לעבודה. נפרדנו בהרגשה שהצבא ומערכת החינוך לפניה מצליחים מאוד בשטיפת המוח, אבל שלבחור הזה יש גם ספקות, ואולי יש תקווה...

כשניפרדנו ממנו ניגש אלינו חייל שני, גם הוא עם סימני שאלה על פניו. רצינו להסביר לו מה כתוב על התג שלנו, אבל הוא אמר "אני יודע. אני מירוחם ומכיר את לאה שקדיאל" (לא הופתענו מכך שהתייחס אליה בהערכה רבה). גם הוא התנהג באדיבות ובעדינות, והסביר לנו בביטחון שאין לנו עם מי לעשות שלום. כשהזכרנו את שיתוף הפעולה בין כוחות הביטחון הפלסטינים וצבאנו, אמר שהפלסטינים לא עושים מספיק, וכי אבו מאזן מסית נגדנו. על ההצעה "הסעודית" אמר שלא מאמין לערבים. גם אופי השלום עם מצריים וירדן לא מספק אותו.

ברור שבתחום ה"חינוך" הצבא מצליח להשיג את יעדיו.

4:45 המשכנו בדרך חזרה.