חמרה (בקעות), תיאסיר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
נעמי לויטה, רינה צור (כותבת)
29/12/2014
|
בוקר
Seriously? Does this make us safer?

צומת תפוח/זעתרה  9.30

2 חיילי מג"ב מעכבים רכבים המגיעים מכיוון צפון (שכם) ועורכים בהם חיפוש מדוקדק. בחודשים האחרונים לא ראינו בדיקות בצומת בשום כיוון. המג"בניקים  הגיעו אלינו. כששאלנו  הם אמרו שבדיקות רכבים נעשות בצומת לעתים קרובות. הן נעשות על פי מידע מודיעיני (ככל הנראה, לפי הוראות השב"כ).

מחסום מעלה אפרים- 9.45

המחסום אינו מאויש. גם כשחזרנו.

 

מחסום חמרה- 10.15

כשהגענו לא היו רכבים פלסטינים במחסום, וגם לא ראינו חיילים. 2 רכבים צבאיים עמדו בתוך המחסום. הגיעו 2 רכבים מכיוון מזרח, ועדיין לא ראינו חיילים. מובן שהרכבים  הפלסטינים לא העזו להתקדם לכיוון המחסום. שום רכב פלסטיני לא יתקדם בלי שחייל ייתן לו את  האות המתאים בתנועת האצבע. רק כעבור 7 דקות הופיעו  2 חיילים והתחילו להעביר את המכוניות. הנהגים שחיכו אמרו שבזמן האחרון  "המחסום בסדר" (אלוהים יודע מה זה אומר).

לפני המחסום מכיוון מזרח נעשות עבודות בנייה לצד הכביש, מצידו השמאלי . לא ברור מה מתכוונים לעשות. אולי להרחיב את הכביש? בינתיים בנו  גדר נמוכה דקורטיבית מאבן.

 

פרוש בית דג'אן

ראינו את ילדי בית הספר בדרכם הביתה, והשעה רק 10.00. הבנו שיש שוב שביתת מורים. ואכן, כשביקרנו אחר כך באחד ממאהלי הבדואים הם אמרו שמחר כבר לא יהיו לימודים, כי המורים שובתים. זה קורה לעתים קרובות. המורים מקבלים שכר (עלוב מאוד) מהרשות הפלסטינית, למרות שהבקעה היא שטח C  שבו ישראל אחראית לכל תחומי החיים של התושבים, וכשאין כסף בקופת הרשות  אפילו השכר הזה לא משולם, ואז המורים שובתים חצי יום או כל היום. ממילא אין להם ברירה כי האבטלה  גבוהה מאוד,ומי שמצא עבודה, גם בשכר נמוך, הוא עוד בין בעלי המזל.

 

מול התנחלות רועי 10.30.

 ראינו בדרך רועה עם עדרו . נעצרנו לתת לו חבילת בגדים, כפי שאנו רגילות לעשות. הרועה התקרב לכביש. רכב צבאי שיצא מההתנחלות נעצר לידנו. פתחתי את תא המטען, הוצאתי חבילה, וכשהורדתי את המכסה נעלם הרכב ואיתו הרועה.  העדר נשאר ללא שומר. כל האירוע ארך לא יותר מדקה -שתיים . מסביב לא היה שום אדם, רק הכבשים המלחכות עשב.. לא ידענו מה לעשות והחלטנו לנסוע ולחזור כעבור זמן.

חזרנו כעבור כחצי שעה. מצאנו את העדר ואיתו רועה אחר, בחור צעיר. הוא אמר שהיה בסביבה, וגם ראה את החטיפה של הרועה המבוגר, שהוא דודו. הוא סיפר לנו שאתמול הוא  נעצר בצורה דומה. לקחו אותו למחסום תיאסיר ושם עוכב ל-5 שעות. ולפני כמה ימים עוד מישהו ממשפחתו נעצר  ועוכב במחסום, והוא בטוח שדודו נמצא במחסום.

 

נסענו למחסום תיאסיר מצאנו את הרועה המבוגר יושב על המדרגות העולות למחסום הולכי הרגל. שאלנו את החיילים מה הוא עושה במחסום. הם אמרו שהוא רעה את העדר במקום אסור ולכן נעצר. הוא יעוכב במחסום 3 שעות. זהו נוהל קבוע. הגיע קצין, המפקד של אותם חיילים. הוא ניגש אל הרוע, דיבר איתו כמה מלים בערבית, בנימוס, והסביר לו שהוא צריך לחכות עד שהוא ידבר עם המפקד שמעליו. לנו הוא הסביר שהרועה נמצא במקום שאסור עליו.

- ואיך הוא יודע שזה אסור?

- "הם יודעים" (תשובת המחץ שאנחנו רגילות לשמוע).

ביקשנו להבין איך "הם" יודעים? לא היתה לו תשובה, עם זאת הוא היה משוכנע שאכן  "הם יודעים".

שאלנו למה ואיפה אסור?  בתחילה אמר  שהוא התקרב לגדר ההתנחלות ו"הם גם מסוגלים לגנוב". אמרנו לו שאנחנו ראינו איפה היה כשנעצר וזה רחוק יותר מ-300 מ' מהגדר (זה המרחק שנקבע בשעתו  שאסור לפלסטיני להתקרב להתנחלות).

אז היה לו הסבר אחר – הוא רעה ב"שטח אש". וזה כמובן נאמר בכלל מתוך דאגה לפלסטינים כי לפעמים נשארים נפלים בשטח  והם עלולים להיפגע.

כאן ראוי לציין שכל השטחים של צפון הבקעה  מוגדרים כ"שטחי אש", נדמה לי שאפילו שטחי ההתנחלויות.כל העמודים המציינים "שטח אש, הכניסה אסורה" הוצבו בשבילים המובילים למאהלים בדואים. כלומר, כל הבדואים בצפון הגדה עוברים על החוק וצפויים בכל לגירוש מבתיהם וממקומות המרעה שלהם.

כשציינתי באוזני הקצין את העובדה הזאת  הוא אמר שיש שטחים  ספציפים שמשמשים לאימונים ואליהם אסור להיכנס, וכאמור "הם יודעים".

אני רוצה לציין שהקצין הזה היה סופר מנומס וחביב, גם לחייליו, גם לרועה וגם אלינו. הוא כנראה באמת מאמין במה שהוא סיפר לנו. הוא בטוח, ולא מתוך ציניות, שהוא דואג לבדואים. זה מה שלימדו אותו בצבא.
הוא סיפר לנו עוד אגדה אורבנית : אתן יודעות שהם לא באמת בדואים. לכל אחד מהם יש בית בטאמון, או בעיירה אחרת. מזה כמה שנים אנחנו מבקרות את הבדואים שגרים באזור ומכירות אותם ואת משפחותיהם ואת מוצאם. יש מספר קטן מאוד של משפחות שאכן יש להם בית בטאמון, אבל הם לא יכולים לגור בו כל זמן שהם מתפרנסים מגידול צאן ובקר, וזאת בגלל איסור שקבעה  הרשות הפלסטינית (ואולי בהוראת המינהל ה"אזרחי"). אבל לרוב הבדואים – האוהל בבקעה הוא ביתם היחיד. יש ביניהם שגרים במקום עוד מימי השלטון הבריטי, ויש שסביהם סיפרו להם על השלטון העותמני.

כך משכנעים חיילים עם ערכים מוסריים שהביאו מהבית שהמעשים שהם עושים במסגרת הפקודות – צודקים. כך אותו מפקד מצדיק לעצמו כשהוא מגרש בדואי והורס את אהלו. אבל הנימוקים שהפיקוד הצבאי "מאכיל" אותם, הם לפחות בחלקם, שקריים. והם יודעים זאת. והפעם באמת "הם יודעים".

 

שאלנו את הקצין למה הם מעכבים את הרועים 3 שעות.  הרי המחסום אינו מתקן מעצר. ומעצר נעשה רק ע"י המשטרה. הוא אמר שזה "לצורכי בדיקת הזהות". הפעם הקצין הנחמד שיקר, כמובן. ביקשנו שישחרר את הרועה ואנחנו ניתן לו טרמפ. לפי חשבוננו עברו שעה וחצי מאז שנעצר. הוא לא שיחרר. הבנו שהוא מוכרח לחכות את 3 השעות  שלו.

חזרנו למכונית, וכהרגלנו, עשינו הפסקת צהריים, כלומר, נשארנו כדי לאכול. הקצין ,כנראה, פירש את ההמתנה שלנו אחרת, וכעבור כרבע שעה הגיע עם הרועה. שוחחנו קצת ואז המשכנו בדרכנו עם הרועה המשוחרר.

 

עיכוב רועים במחסומים בבקעת הירדן  הוא מנהג נפוץ. לרוב, הרבש"צים (אזרחים, רכזי הביטחון בהתנחלויות) מזמינים את הצבא כדי לבצע מעצרים בלתי חוקיים, כאשר הם מחליטים שהרועים קרובים מדי לגדר  ההתנחלות.  כך הופך המחסום גם למתקן ענישה בלתי חוקי וכל וזאת ללא השארת עיקבות: שום דבר לא נירשם, לא מזמינים מישטרה כי אין עילה למעצר.

 

א-פרופו האגדה האורבנית  שסיפר לנו הקצין במחסום - ביקרנו במשפחה בדואית  ושוחחנו עם אב המשפחה , בן 70. כשסיפרנו איפה אנחנו גרות הוא נזכר שהיתה תקופה שהוא רעה את עדרו לא רחוק, ליד ראש העין, ושיווק את תוצרתו ל"תנובה". אחר כך עבר להר חברון ומ-1967 הוא גר בבקעת הירדן.

 

 

מחסום חמרה- 15.20 (בחזרה)

10 מכוניות מחכות מכיוון מזרח. הראשונים בתור אומרים שהם מחכים כחצי שעה. אבל אז התחילו להעביר מהר (בגללנו??) ו-10 המכוניות עברו ב-6 דקות, ובינתיים הצטרפו מכוניות חדשות בקצב מהיר. זו שעה שבה חוזרים מהעבודה בהתנחלויות, בעיקר.

 

צומת תפוח/זעתרה-16.15אין פעילות.