אבו-דיס, ואדי נארבוקר 27 באפריל 2005 משקיפות: רחל מר. נאוה אל. (מדווחת) סגר – חול המועד פסח אבו-דיס: שקטא-זעים: ריקואדי נאר: התעללות סמויה בבעל משאית... אבו דיס – נסענו סביב, למרות הסגר אנשים עברו חופשי בכל המעברים. מחסום א-זעים – בשל חופשת הפסח והשעה המוקדמת לא הייתה תנועה בכביש. ואדי נאר – אין מעוכבים, אין תור – שקט. בצד ימין, ליד הקונטיינר עומדת משאית ירוקה כשרבע מתכולתה מוטל על הרצפה. בצד האחורי של המשאית היו 60 גלילי בד פסים כחול לבן במשקל 25 ק"ג כל אחד – המיועד לתלבושת האחידה של תלמידות בית הספר. בצד הקדמי של המשאית 50 שקי קפה במשקל 60 ק"ג כל אחד. סה"כ: 3 טון קפה + 1.5 טון בד. המעוכבים, נהג המשאית, גבר כבן 40, ושני בחורים בשנות העשרים. לפניהם ניצב חייל מג"ב בשם אלי (מ"א 7340881) כשתנוחת גופו מעידה על ההנאה שהמעמד מסב לו. לידו ניצב מיודענו אנטון, נציג המת"ק. עמדנו בשקט כדי להבין מה קורה."למה זרקתם את השקים בערימה?" קרא אלי "תסדרו את השקים בשורה אחת ארוכה!" אמר תוך שהוא מתווה בידו קו דמיוני ארוך מן המשאית לכיוון הואדי שמאחור. הבחורים התחילו לסחוב את השקים ולהניחם בטור מתמשך ומתארך, לצד דופן המשאית. "יותר מהר!" ציווה אלי על הבחורים שהלכו הלוך ושוב כשהם גוררים שקי קפה מהערימה שמאחורי המשאית אל סוף הטור."תורידו את יתר השקים!" המשיך אלי בהוראות ביצוע חדשות "מי אמר לכם להפסיק...". כאן נכנס אנטון לפעולה. כנציג מת"ק אין זה מסמכותו להורות על הפסקת הבדיקה, עד השק האחרון, אך מותר לו בהחלט לדרוש קצת הגיון, וזה מה שעשה."שיפסיקו להוריד שקים" פנה אנטון אל אלי "תבדוק את מה שכבר הורידו ואחר כך הם יניחו שקים נוספים מעל הראשונים". אלי, שלא יכול היה להתנגד, שלף מגנומטר והתחיל לעבור על שורת השקים כשהוא בודק אותם בקפדנות ובאיטיות אחד אחרי השני. "מה ישבתם, תמשיכו להוריד שקים!" התנפל עליהם כשגילה שניצלו את זמן הבדיקה למנוחה לשתיה ולעישון. "רק רגע, צריך הפסקה" אמר בעל המשאית. העבודה התחדשה. בעל המשאית עמד למעלה, גרר כל שק אל קצה המשאית, ושני הבחורים הורידו אותו והניחו מעל השורה הראשונה.בשלב זה התייעצנו עם חברותינו הירושלמיות ותהינו אל מי ניתן לטלפן. זהו מקרה שאיננו התעללות – שהרי זכותו של החייל לבדוק את תכולת המשאית – אך הוא בכל זאת כן התעללות, כי ניכר היה שאלי, איש מג"ב, הפיק הנאה מרובה מהוכחת אדנותו.בצד השני של הקו עלה איש עוטף ירושלים והסביר שאף הוא חסר סמכויות בנושא הפסקת הבדיקה, אך היה מוכן להקשיב באריכות לטענותי הנרגזות.. "הנהג ועוזריו אינם סבלים של צה"ל" התרסתי כנגדו "אתם לא יכולים לקחת אנשים ולהכריח אותם לפרוק ולטעון בידיהם 3 טון קפה ועוד 2 טון בדים! אם אתם רוצים לבדוק כל שק וכל גליל בד, תביאו מנוף שירים ויוריד את השקים!" בן שיחי נשמע מאוד אוהד והגיוני "ההצעה שלך איננה ברת ביצוע, הרי לא נוכל לשים מנוף בכל מחסום...." "אם כך, תעסיקו צוותי סבלים ושצה"ל ישלם להם לבצע את הפריקות ואת הטעינות במחסומים! הנהג ועוזריו אינם פועלי חינם של הצבא! ובכלל, מה איכפת לכם מה יש בשקים שעוברים מבית לחם לאבו דיס?" גם הצעה זו לא התקבלה על דעת בן שיחי. הוא ביקש לדבר עם אנטון ולשמוע ממנו מה קורה. רק לגביו יש לו סמכות מעשית. בעמדי בצד שמעתי את אנטון מצטדק ואומר שטור השקים לא מגיע עד הואדי.... נכון, טור השקים באמת לא הגיע עד הואדי אך זאת רק בגלל שאנטון עצר את אלי הקלגס. טלפנתי בשנית אל איש עוטף ירושלים להדגיש זאת בפניו. כשפניתי לאחר כמה דקות אל אנטון בשאלה הוא לא השיב לי. היחסים הנינוחים שהיו לי אתו, עוד מהימים בהם יצאתי למחסום קאלנדיה, כנראה נהרסו לתמיד.במחצית השעה הבאה המשיכה הפארודיה מארץ האבסורד להתנהל במתכונתה הראשונית. השקים מורדים ומושמים מעל חבריהם שכבר נבדקו – עד השק האחרון. "תורידו גם את הבדים!" ציווה אלי וגלילי התלבושת האחידה של נערות בית הספר התחילו נוחתים בזה אחר זה באבק ובלכלוך.מדי פעם התיישבו ה"סבלים" למנוחה ואלי לא העז לגעור בהם בטווח השמיעה של אנטון שעמד ללא אומר אך השגיח בעיני נץ.לבסוף היו מונחים על המשאית 12 גלילים אחרונים. "תמשיכו להוריד הכול!" ציווה אלי. הפעם התרגזתי, פניתי אל אנטון ואמרתי "למה להוריד אותם, אפשר לבדוק אותם כשהם על המשאית" שדה הראיה של אנטון היה חסום מאחר והוא עמד מאחורי הערימה הגבוהה של בד וקפה. הוא הקיף את המשאית, הסתכל והעיר משהו לאלי. אלי קפץ למטה, החזיר לנהג את תעודות הזהות ורישוי הרכב והתרחק כשהוא מפטיר "גמרנו"נהג המשאית לא הרשה לי לעזור בהעמסת גלילי הבדים "את זקנה, אסור לך.." החמיא לי. אחר כך הסתכל על הבטונדות שמעבר לכביש והצביע על אלי שהסתובב בתנועה עצבנית. "את רואה כמה הוא עצבני" אמר לי הנהג "הוא יודע שאני ניצחתי אותו! הוא לא הצליח לשבור אותי! אמנם עשיתי כל מה שאמר לי לעשות אך גם נחתי כשרציתי ותמיד דיברתי בנימוס. לכן הוא עצבני - השקט שלי ניצח אותו!" חזרנו הביתה כשאנו משאירות מאחור את מספר הטלפון שלנו – למקרה שיעצרו את המשאית בהמשך באחד מכל המחסומים שבין ואדי נאר ליעדם הסופי - יריחו.