א-ראס, ג'וברה (כפריאת), עזון, ענבתא, קלקיליה, יום א' 18.11.07, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
אליקס וו', סוזאן ל' (מדווחת)
18/11/2007
|
אחה"צ

 אורחת: מרי ד.

 סכום

"אני מאמין שהחיים נפלאים", אומר הכתובית על חולצתו של ג'אמן, בנו בן 14 חודש של האנין. אולם מאחורי הצהרה נועזת זו, החרוטה על  החולצה, נמצא מה שנראה כשער ברזל, שעליו כתוב "היעד החוצה". אולם בנסיעותינו מדי שבוע לבית מוכה העוני הזה, שבקצה המחסום, הנמצא בכפר שבקו התפר, ללא אפשרות לתושביו להרוויח את לחמם - כאשר בקצה אחד של הכפר יש שער סגור ובקצהו השני יושבים חיילים מעבר למחסום ההפרדה - קשה להאמין שהחיים הם נפלאים, עתה או בעתיד הנראה לעין, או שיש דרך "החוצה" מהכיבוש הזה.

13:15 ג'וברה

"מי אתם?" שואל החייל, כאשר אנו פותחות את השער..."האם יש לכן רשות לעלות לשם? ולמה אתן פותחות את השער במחסום שלי?". לא במפתיע, זו קבוצת חיילים ששוהה במחסום רק מאז יום חמישי (היום יום ראשון). יש תור של שמונה-עשרה כלי רכב, המחכים  לצאת  מהשטחים הפלסטינים  הכבושים, ובדרך  פנימה יש רכב משטרתי כחול ובו שתי חיילות.

13:25 א-ראס

שני חיילים ניצבים בנקודת הבידוק המרכזית, אחד עומד בצדו המערבי של הכביש, עם נשק שלוף, והשני במגדל השמירה שליד המחסום. אולם, כאן הסיפור שונה מזה של ג'וברה: מדובר באנשי מילואים, השואלים אם הם יכולים לעזור לנו. הם מציינים שראו קבוצה שלנו הבוקר וחוזרים למחסום באמירת "ברוכים הבאים". זהו אחר הצוהריים חורפי חמים ושקט, עם מעט תנועה לכל כיוון, אולם החיילים מתבוננים לפנים של כל מכונית, ללא בדיקה של תעודות זהות.

14:00 שער 753

בחזרנו, כורעים שני גברים שמחכים בצד הכביש. הספור הרגיל. הם עברו את הקו הירוק, כדי להגיע לטייבה, ועכשיו הם "נענשים" ע"י החיילים במחסום ההפרדה.  

14:15 ענבתא

שוב אנשי מילואים, נינוחים למדי. אולם לאחר שאחד מארבעת החיילים ניגש אלינו, לדבר אתנו מיוזמתו הוא, מגיע המפקד, א', לבקש שלא נדבר עם החיילים "יש להם עבודה לעשות" והוא מבקש שנעמוד יותר קרוב למחסום עצמו (אכן כך!), ליד קיר הבטון "לביטחונכן שלכן, שמא יקרה מה שהוא". אנו שמחות למלא את בקשתו.

בהגיענו לא היו תורים באף כיוון, כאשר כלי הרכב מועברים בהינף יד, אולם יש לנו הרגשה שהחיילים נעשים פחות נינוחים כאשר מתבוננים בהם, כך שהתורים מתארכים, כאשר החיילים בודקים ביתר יסודיות ומסתכלים לפנים הרכב - לפעמים ובאופן אקראי, ללא תבנית קבועה למה שקורה!

14:30 - מגיע רכב האמר: ארוחת צוהריים. "אכן הגיע הזמן" אומרים החיילים, כאשר שנים מהם הולכים לקחת את הארוחה, מאחורי קיר הבטון. באותו זמן הולך ומתארך תור המכוניות המחכות לבדיקה.

בדרך לקלקיליה

16:30 - ליד קדומים: בית "ההתנחלות ההררית" נצבעה בצבע מאד לא פלסטיני: וורוד בהיר חיוור. נראה שבחצר הבית מוצב אוהל בצבע כחול, הנראה היטב מהכביש. ליד דרך העפר התלול, המוחזק היטב, שמוביל אל הבית הבודד, יושבות בניחותא ובשלווה, שתי מתנחלות צעירות, לבושות בצורה מושכת בלבוש בסגנון היפי הטיפוסי למתנחלות.

עזון

הבלוקים מבטון הוזזו שוב לצד הדרך (עד לסגר הבא) והתנועה אל ומתוך העיר זורמת ללא הפרעה.

16:40 קלקיליה

תור כלי הרכב - מכוניות, משאיות ואוטובוסים - החוזרים לעיר נראה ארוך. אולם מפקד המג"ב, שהוא רהוט, נימוסי וחביב, מציג את עצמו ומציע לנו לשתות, טוען שזהו "יום רגיל". יש לו קבוצה של שלושה שוטרים, כולל מתנדב אחד (כנראה מקבוצת מתנדבי קו התפר). רכבים  פלסטינים מועברים בהינף יד וכלי רכב ישראלים מעוכביםinfo-icon, כדי לבדוק אם בידיהם היתרים. חלק מהם מוחזרים. כשהחשכה יורדת, מוציאים החיילים פנסים, כדי לבדוק את כלי הרכב, והתור מתארך (בלפחות 15-20 כלי רכב) בשני הכיוונים. החיילים מעשנים, בזמן שעוברת משאית עמוסה בכבשים ובעזים. הפלסטינים שעוברים אינם מתלוננים על אורך זמן ההמתנה, "זה קצר, רק כמה דקות... בכל מקרה, מה אנחנו יכולים לעשות... אבל  כשיגיע השלום!". אינשאלה!