אל ג'בעה, נועמן, תרקומיא, יום ד' 5.12.07, בוקר
הגענו קצת לפני 07.00 לחסימה בין ג'בע לצוריף שחוסמת גישה של כלי רכב מצוריף לכביש 367 המוביל מצומת גוש עציון לעמק האלה ובכך גם מונעת מתושבי צוריף וג'בע, שני כפרים שכנים, אך נפרדים על ידי כביש 367, להגיע אחד לכפרו של השני במכונית. כרגע החסימה היא ערמת עפר עם קוביות פלסטיק לפניה. בהמשך תהיה גם כאן חומה, חומת המובלעת של גוש עציון. ג'בע תהיה בפנים וצוריף בחוץ. כדי שתושבי ג'בע בכל זאת יוכלו עוד לצאת אל העולם, וזאת מבלי לעשות את הסיבוב הארוך דרך נחאלין, חוסאן והמנהרה לאל-ח'דר תיבנה גם כאן מנהרה.
אנשים בודדים עומדים ליד החסימה ועוד כמה יושבים בבית הקפה המאולתר בצד השני של הכביש. בקושי הספקנו לצאת מהמכונית וכבר אמרו: "למה לא באתן קודם?" – "למה, מה קרה?" – "הגיעו קצינים ולא נתנו לאנשים לעבור במחסום." הכוונה למחסום ג'בע ("מעבר הל"ה" בלשון הצבא) כמה מאות מטרים מערבה מכאן דרכו עוברים בדרך כלל כל בוקר מאות פלסטינים לעבודה בישראל. כבר שמענו שהצבא מתכוון לסגור את המחסום לפלסטינים ולהפנות אותם במקום זאת למחסום תרקומיא ברגע שהמעבר החדש להולכי רגל שנבנה שם ייפתח – בעוד כחודש. היום כנראה החליטו לעשות תרגיל ו"להרגיל" את הפלסטינים למצב העתידי. מדו"ח המשמרת במחסום בית לחם למדנו מאוחר יותר שלפחות חלק מהאנשים ניסו לעבור בבית לחם יחד עם מסורבי מעבר ממחסום נוסף, כנראה מחסום ביתר עילית. זה האריך עוד יותר את התורים הארוכים במחסום בית לחם. כך יוצא אדם בבוקר לעבודה ובאמצע הדרך אומרים לו "לא תעבור כאן". הוא צריך למצוא דרך ומונית ולהוציא כסף כדי להגיע למחסום אחר. שם הוא עומד בתור מבלי לדעת האם אכן ייתנו לו לעבור. כאשר יצליח לבסוף לעבור יצטרך למצוא אוטובוס או טרנזיט או מונית שיביא אותו למקום עבודתו ולהוציא עוד פעם כסף. כך יגיע באיחור רב למעסיק כועס שלא מעניין אותו מה סיבות האיחור. אם ירע לו מזלו, הנדודים יעלו לו במקום פרנסתו.בן שיחתנו שמדבר עברית רהוטה כעוס וממורמר מאוד ולא רק בגלל סיפור הבוקר. "בסדר", הוא זורק לנו, "קחו את ההרים, קחו את האדמה שלנו, אבל תשאירו לנו את החצר, אל תיכנסו לנו לחדר השינה". אחרי עוד כמה אמירות הוא מגיע למסכנה שלא יהיה שלום בינינו. דוגמה חיה כיצד החנק יוצר ומטפח את השנאה. אך בינתיים גם הוא צריך להתפרנס מהכובש. "עוד מעט יבוא איזה מתנחל וייקח אותי לעבודה", הוא אומר בבוז.אנחנו ממשיכות למחסום ג'בע ורואות בדרך אנשים בודדים שחוזרים ממנו. כנראה גם הם לא הורשו לעבור. המחסום עצמו עכשיו כבר ריק. השלט הידוע לשמצה המכריז שהמעבר מותר לישראלים בלבד תלוי במחסום כבר זמן רב. עד אתמול התעלמו ממנו.
אנחנו רוצות לעשות היכרות עם מחסום תרקומיא שאמור להיות התחליף למחסום ג'בע. הסתכלנו על המפה כדי לראות כיצד נוסעים לשם – ולמדנו שיעור על חוסר ההתאמה בין תיאוריה למציאות, בין מפה לשטח. המפה מראה לנו כביש המוביל מג'בע דרך צוריף, ח'רס ובית אולא לתרקומיה. הסתכלנו מסביבנו וחיפשנו את הכביש. לא הייתה שום פנייה דרומה. כיצד סתם נעלם כביש בעל מספר רשמי – 354 – ומוגדר כ"כביש אזורי"? ואז הבנו: זה הכביש החסום לצוריף לידו עצרנו כמה דקות קודם.
בחרנו דרך אחרת וראינו שגם בתוך גבולות הקו הירוק מציאות החסימות והמחסומים לא עוזבת אותנו. הדרך הקצרה ביותר הייתה על פי המפה כביש צדדי דרך נווה מיכאל, אדרת וצפרירים. הגענו לנווה מיכאל, נכנסנו דרך השער, חצינו את המושב, ראינו את המשך הכביש מחוצה לו – אך הגישה חסומה על ידי גדר תיל ושער נעול עליהם תלוי שלט המכריז: "זהירות! גדר חשמלית". חזרנו לכביש הראשי ועשינו ניסיון שני עם פנייה לאדרת. גם דרך זו הסתיימה לפני גדר חשמלית. ויתרנו והמשכנו עם הכבישים הראשיים – כביש 38 לכיוון קריית גד וכביש 35 לכיוון חברון.
פתאום, כמו חתיכה בנוף, מחסום תרקומיא. נדהמנו מממדיו העצומים של המחסום הזה שמנסים להציג כמעבר גבול בינלאומי. "ברוכים הבאים למעבר תרקומיא". שלטים שמפנים ל"מעבר לחברון", ל"הורדת נוסעים", ל"מעבר סחורות", ל"העברת בעלות על רכב", חניות נפרדות לאוטובוסים, רכבי עובדים ורכבים פרטיים סתם. בצד הישראלי של הגב-אל-גב חונות כעשר משאיות ענקיות ומספר דומה עומד בתור בצד הפלסטיני. מעבר הולכי הרגל הנמצא בשלבי בנייה מתקדמים יכלול ארבעה שרוולים. האחראי על המחסום מטעם משרד הביטחון משוכנע שהמעבר שם יתנהל ביעילות ובמהירות, לממתינים יהיו גג ושירותים בסיסיים, והכול יהיה בסדר. למודי ניסיון רע ממחסומי בית לחם וקלנדיה התקשינו להצטרף לאויפוריה שלו. בינתיים עוברים הולכי הרגל במחסום הישן קצת יותר מזרחה. ליד הכביש יש שביל מקורה דומה מאוד למחסום בית לחם הישן. למרות שכבר כמעט 08.00 והתנועה העיקרית כבר הסתיימה מגיעים כל הזמן עוד אנשים המבקשים לעבור. נוסעי המכוניות מלבד הנהג צריכים גם הם לעבור ברגל. בצד השני של הכביש יש מעבר נפרד לאנשים שיוצאים לביקור אסירים. אוטובוס מלא נשים וילדים מחכה לבדיקה, אחרים כבר עברו. היום נוסעים לכלא בבאר-שבע. לשני צידי הכביש חונות מכוניות שמחכות למבחן בידי בוחנים ישראלים.
אנחנו נוסעות מזרחה לכיוון חברון, פונות צפונה לכביש 60 וחוזרות לירושלים דרך "כביש ליברמן" ומחסום נועמן. אין מחסום מאויש לפני מחסום נועמן, אך נוכחות הצבא מורגשת בכל פינה. הגישות החסומות לכבישים הצדדיים, השלטים האדומים המזהירים מכניסה לשטח A, הפילבוקסים והמחסומים הנטושים - חלחול, צומת גוש עציון, אפרת דרום ועוד - שבשעת הצורך ניתן לאייש במהירות. באזור חלחול חונה האמר בצד ולידו כורעים שלושה חיילים ברך עם רובה שלוף. לא הבנו מה הם מחפשים שם על הקרקע. בבית אומר, דרומה מהכניסה הראשית, באתר גרוטאות, חונה ג'יפ צבאי ולידו עומדים מספר חיילים. בערב קראתי באתר "מחסום" שהייתה פלישה לבית אומר ושצעיר בן 24 נפצע ברגלו. הכניסה הדרומית למחנה הפליטים אל-ערוב פתוחה. מול הכניסה הצפונית עומד ג'יפ צבאי. את הג'יפ הבא אנחנו רואות על הכביש מאפרת לתקוע כאשר הכביש הראשי פונה שמאלה וישר ממשיכה דרך צרה בלבד. הג'יפ הזה מהווה כמעט מחסום קבוע. עוד לא עברתי כאן מבלי שעמד בנקודה הזאת. בכניסה לכביש ליברמן ליד ההרודיון מזהיר שלט אדום שהשימוש בכביש מותר לישראלים רק משש בבוקר עד שש בערב. מתנחלי תקוע ונוקדים מתלוננים קשות על אפליה זו מול הפלסטינים. והאם השר ליברמן באמת לא ישתמש בכביש כאשר חוזר לביתו אחרי שש בערב?
מחסום נועמן הולך ומשתכלל. בעצם יש שני מחסומים. האחד, בצד, שאינו משפיע על הנוסעים על הכביש, דרכו תושבי נועמן יוצאים מכפרם וחוזרים אליו. הולכי הרגל עוברים דרך ביתן וקרוסלה, מכוניות ממשיכות אחרי בדיקה בידי החיילים על כביש המתנחלים. המחסום השני, על הכביש עצמו, הוא מעבר כמו חיזמה וא-זעיים, המיועד לתת למתנחלים לעבור ולמנוע את המעבר מפלסטינים. באמצע הכביש יש הכנות לבניית הגב-על-גב הגדול שאמור להיפתח כאן. גם בניית המתחם בין הכביש לנועמן שנעצרה במשך חודשים רבים ממשיכה עכשיו. אולי זה יהיה מגרש החנייה עבור המשאיות. הבנייה טרם הושלמה, אך כבר עוסקים בקישוט. לאורך חומת התמיכה הענקית שתלו שיחים למיניהם שיהיה קצת ירוק. לפני שיישרו את הקרקע כדי לבנות את המפלצת גדלו כאן עצי זית.
בכניסה להר חומה הוצבה חנוכייה ענקית. את חושך הכיבוש אורה לא יגרש.