בית איבא, יום ד' 27.2.08, בוקר
07.24 בית איבא
התנועה ערה, אבל אין תור מכיוון שהרוב הם סטודנטים שנכנסים לשכם, ובכניסה הבדיקות אקראיות בלבד. דווקא הנשים הצעירות נבדקות ביתר קפדנות, כנראה עקב התראה. אין מעוכבים
בסככה. יש נציג למת"ק בשטח.
היוצאים משכם עוברים בגלאי מתכות, ועליהם להסיר חגורות, טלפונים וכולי. גבר צעיר, לבוש חליפה שחורה מהודרת לעילא, מבקש שנסתכל על הכפכפים המגוחכים שהוא נאלץ לנעול ע"מ שלא לדרוך בגרביים על רצפת הבטון המבוצבצת. אחרי המחסום הוא שולף נעליים אלגנטיות משקית ניילון ומחליף. "כל יום אני עובר בבית איבא, או בחווארה" הוא אומר באנגלית אמריקאית, במבטא של המערב התיכון, "תמיד אני מחכה. תמיד יש בעיות. לפעמים נדמה לי שכל החיים שלי עוברים בהמתנה במחסומים."
"הי אתה", אומר לו אחד החיילים, "אני מכיר אותך, אתה באמת עובר פה כל יום. מה נשמע?" ואז מתרחש אחד מאותם המהפכים האבסורדים של המחסומים: החייל מושיט לפלסטיני יד לכיף. הפסלטיני מסתכל סביב בתמהון, אבל החייל כל כך עליז וידידותי ותמים, שאין לו ברירה והוא מחליק כיף לחייל.