א-ראס, ג'וברה (כפריאת), ענבתא, קלקיליה, יום ד' 3.9.08, אחה"צ

14.30 בדרך לבית איבא – דרך קלקיליה -  נכנסנו למשתלה אלפרדיסו והמשכנו בשביל עד הגדר והשער של חבלה. רציתי להבין יותר טוב את משמעותם לגבי עובדי המשתלה. ניגשתי אל אחד הפועלים שישב מתחת לסככה על ספה ישנה ומרופטת, שאלתי אם הוא מדבר עברית, ואם אפשר לשאול אותו כמה שאלות. הוא ענה בחיוב. פניו הביעו עצב וייאוש. הצגתי את עצמי ואת הארגון. הוא שאל: מה זה עוזר לנו? עניתי: מעט מאד, אבל אנחנו פועלות בכל דרך אפשרית לנו. האם עדיף שלא נעשה זאת?הוא הנהן בראשו להסכמה, באותה ארשת ייאוש.
לדבריו: אדמות המשתלות שייכות לאנשי קלקיליה וחבלה, ששתיהן "עטופות" בגדר.  כדי להגיע למשתלה מקלקיליה, במקום לנסוע בכביש הראשי ולהגיע תוך 5 – 10 דקות, נוסעים בדרך עוקפת העוברת מתחת לכביש הראשי ומגיעה אל הגדר. השער בגדר נפתח 3 פעמים ביום.  כל פעם לשעה.
הבחור – צעיר ויפה תואר – פניו ושפת הגוף שלו מביעים תסכול ואין אונים. מראהו מלווה אותי. יש רצון לנער את הגדר להפילה, ולנער את הבחור לחיים. התסכול שלו רודף אותי. 
14.45 קלקיליה – אין תורים, התנועה זורמת. מעט כלי רכב.
מחסום ענבתא

השעה 16.25,  בפלסטין השעה 15.25.

אין מכוניות משני הצדדים. ריק. שרה הולכת אל הבודקה להפגין נוכחות.
בשיחה עם החיילים היא שואלת: איזה פלסטיני יעבור מכפר אל כפר כדי להתפוצץ ולפוצץ?
החייל: יש מלא חיילים במחסומים  וזו מטרה.
שרה: זה באמת מדאיג אותנו מאד. אתם ממש חשופים.
החייל: אנחנו פה במסווה של שוטרים.
שרה: בדיוק להיפך, אתם שוטרים במסווה של חיילים.
החייל: אל תגידי את זה.
השיחה הסתיימה.

16.50 ג'בארה. פותחים לנו מיד את השער.

א-ראס. אין כלום.

17.00  אנחנו עוזבות.