ביקור אופטימי בבתיר, או: העתיד כבר כאן?

פגש אותנו ח', שהיה גורם מרכזי  בקבוצה שחוללה את הכרזת הטרסות כאתר מורשת עולמי ע"י אונסקו ועדיין פעיל כמחולל שינויים בכפר.

הקבוצה התארגנה ב 2007 ומנתה מהנדסים, אדריכלים ומתכנני ערים.

האתגר היה חומת ההפרדה שעמדו להקים בבתיר להגנה, כביכול, על מסילת הרכבת. פעולה זו היתה גוזלת מהכפר את אדמותיו, מכניסה את הטרסות לתחום השיפוט של ישראל (לרבות חלק מהאקוודוקט הרומי, המשמש להשקיית השדות), את מקאם אבו זייד ובית הספר, והיתה סוגרת את הכפר בחומת בטון בגובה של כ 30 מטר.

מאחר והרשות הסתפקה במחאה, החליטו כמה מתושבי הכפר לפעול בכוחות עצמם ולצרף אליהם אנשי מקצוע ממקומות אחרים.

חברי הקבוצה התבססו על הסכמי רודוס משנת 1949, שאישרו הקמתו של מתחם של כ 200 יארד Buffer Zone בתנאי שהרכבת תישאר בטוחה. לפני 48 הייתה תחנה בבתיר אבל במצב החדש שנוצר הרכבת אמנם חלפה על הכפר ולא עצרה, אולם התושבים רצו להמשיך ולעבד את האדמות . לצורך זה התחייבו תושבי בתיר להגן על הרכבת ולהימנע מפעולות עוינות. השקט אומנם נשמר.

אחרי 1948 הפך ביה"ס שהוקם עוד ב1886 לביה"ס הפלסטיני היחיד בתוך הקו הירוק. היום הוא מחולק 30% בשטח B  והיתר בשטח C  והוא מסובסד ונמצא תחת תוכנית הלימודים של משרד החינוך הפלסטיני.

המכשול הראשון בו נתקלו היו תושבי הכפר עצמו. מאחר והצעד הראשון היה סקר של האזור, שהיה מלווה במפות ובצילומים, היה צורך לשכנע את אנשי הכפר, שהסוקרים אינם מטעם המתנחלים או הצבא. במקביל פנו לזקני הכפר על מנת לתעד את סיפוריהם: על המקאם, סיפורי אווירה, בית הקברות הרומי שעדיין פועל, הטרסות ועיבודן, שיטות ההשקיה ועיבוד הקרקע וכו'.

המארגנים דחו מכל וכל הצעות להפגנות, מחאות ובכלל התנגדו לשפיכות דמים, שהייתה עלולה להקדים את הקמת גדר ההפרדה, בעוד שהם ניסו ככל יכולתם לעכב את הקמתה.

לאחר עבודות הכנה מרובות פנו ל – UNESCO –Melina Mercouri International Prize for Safeguarding and Management of Cultural Landscapes.

המכשול השני - פלסטין לא היתה באותה תקופה חברה באונסקו ועל מנת להגיש מועמדות לפרס, היו חייבים להיות חברים. לאחר דיונים, הם פנו באמצעות הצלב האדום, שהוא ארגון המוכר על ידי אונסקו.

המכשול השלישי -  באותה שנה הוגשו למועמדות 103 פרויקטים. הם היו הפרויקט ה -104. אך גם ההשתתפות היתה חשובה בעיניהם כדי ליצור לגיטימציה שהאקוודוקט, התעלות והטרסות הם ברשותם.

המכשול הרביעי – הם לא יכלו לפרסם את פרויקט ההגשה לאונסקו, כי הדיונים בבית המשפט העליון בעתירה למניעת בניית הגדר, נמשכו כל אותה עת, והחשש היה שהצבא יעצור זאת מטעמי ביטחון. גם הרשות הפלסטינית לא שיתפה פעולה, מטעמיה היא, והיה חשש שגם מכיוון זה ימנעו את ההגשה.

אחד מאנשי הכפר הזקנים, שהעיד, פנה לבית המשפט: אתם בעלי הכוח, אך אל תבנו את החומה, אל תביאו אלימות לאזור השקט הזה. מאז הסכמי רודוס, היה כאן שקט וכך ימשך. אם תיבנה החומה לא נוכל למנוע את האלימות.

בינואר 2011 נתקבל המכתב הראשון מאונסקו, הכולל הודעה, שמועמדותם התקבלה בין העשרה הראשונים. אז יכלו להגיש לביהמ"ש העליון את המכתב בצרוף מפות והסקר שהכינו, וכן החלו לפרסם בעיתונות ובטלוויזיה. ח' אומר שזכור לו שביום אחד הוזמנו כ 145 כלי תקשורת.

באפריל 2011 – הגיעה סוף סוף ההכרזה על המקום הראשון וראש מועצת בתיר יצא לקבל את הפרס.

בנובמבר 2011 – פלסטין מתקבלת כחברה באונסקו. אך מסיבותיה היא מסרבת עדיין לתמוך בפרויקט אתר המורשת העולמי.

ב 2012 נשלח צוות, שיעשה מחדש את העבודה וימפה את האזור. בינתיים נמשך מיפוי הגדר והרשות ממשיכה לעכב את הפנייה לאונסקו.

ביוני 2014 – הוכרז המקום כאתר מורשת עולמי תחת סיכון, והפעם בתמיכתה של הרשות.

בינואר 2015 -  הקבינט הממשלתי הישראלי מפסיק את בניית הגדר.

אנשי הקבוצה לא חדלו מפעילותם. הפעם היו אלה בעיקר תושבי הכפר הצעירים, שקראו לעצמם בתיר 2020, ותכננו את עתידם ואת עתיד כפרם.

כשהגענו לבתיר בבוקרו של יום מצאנו עיר נקייה, תענוג לעיניים. 

4 מסעדות.

3 בתי הארחה  סה"כ 25 מיטות.

מוזיאון המכיל עבודות יד של אומנים מקומיים, המנוהל על ידי נשים, וכן מוזיאון של זרעים מקומיים.

רובע חדש הנקרא "שבע האלמנות" הנמצא בתהליך שיפוץ הבתים העתיקים.

2  בתי בד.

אולם ספורט ובריכה.

קואופרטיב נשים, המבשלות לבתי ההארחה ומוכרות.

קואופרטיב איכרים.

ייצור ומכירה של דבש מיוחד מטימין, זעתר ומרווה.

מועדון נוער.

ושבילי הליכה באזור המוכרז.

הסיפור על גיבור בתיר חסן מוסטפה, ששימש מודל מנהיגותי לצעירים ובתוכם ח' 

כשתושבי בתיר עזבו ב 1948 את בתיהם, הוא נשאר ודאג שהצבא יחשוב שהכפר עדיין מיושב ע"י שהדליק נרות ותלה שמיכות על חבלי הכביסה בבתים. לאחר שיחות שביתת הנשק, בהן השתתף, הוא זה שקרא לאנשים לחזור . הוא זה שהקים את בית הספר הראשון לבנות בכפר למרות התנגדות התושבים. בדרכי נועם שכנע והצליח. הוא זה שהקים את בית הדואר הראשון, הביא מקרן להצגת סרטים, הקים מרפאה ודאג לאחיות ולמטפלות. סיפור מותו קשור לרובע שבע האלמנות שהזכרנו קודם. בימיו היו שש אלמנות הוא התעקש לקרוא לרובע "שבע האלמנות", שכן המספר שבע קדוש באסלם ואמר להן בבדיחות הדעת: קחו גם את אשתי. לאחר ארבעה חודשים הלך לעולמו והוא בן 46 .

סיירנו באתרים שהזכרנו, הכול מתנהל בסדר מופתי. אומנם המקום לא שקק אנשים בשל עונת השנה, אך  ח. המנהל את אחד מבתי ההארחה, דווח שהחדרים אצלו מלאים ויש הזמנות כל הזמן.

מנהיגות מקומית כזאת יכולה "להרים" פרויקטים רבים בכפרים, גם ללא עזרה מהשלטונות. וזוהי סיבה טובה לאופטימיות.