שעב אל בוטום - ארוחת אפטאר אצל משפחת ג'בארין

כחלק מניסיוננו לראות ולדווח על שגרת החיים בתקופה הקשה הזאת בכלל ובחודש רמדאן בפרט, יצאנו אחה"צ עפ"י הזמנתה של ליילה ג'בארין לארוחת שבירת הצום (האִפטאר) של המשפחה. אכן זאת הייתה הזדמנות לראות מה קורה אצלם גם בשעות אחה"צ, שבדרך כלל אנחנו לא באזור וגם לחוות את האווירה של הימים החשובים להם בתנאים הכל כך קשים של אנשי מסאפר יטא .

אז קודם כל נסענו לקנות להם מצרכים בזכות תרומותיכן. הם מבקשים גם שמפו ואבקת כביסה ומוצרי היגיינה שאינם ברי השגה עכשיו מלבד מזון, בהיעדר כסף ובאין חופש תנועה. בתיאום עם אראלה מקבוצת הכפרים קנינו דברים שונים, שהם לא קנו ערב קודם בהגיעם למשפחת ג’בארין.

בגלל פקקי תנועה בשעות העומס האלה נסענו לרמאדין (כפר בשטח C) קרוב מאד לקיבוץ להב, בתקווה ששם תהיה דרך קלה יותר לקנות ולהגיע למחוז חפצנו בהמשך. אחרי שהעמסנו את הרכב בקניות וצרפנו אותן להרבה בגדים ונעלים שסמדר אוספת בלהבים, יצאנו לדרך.

הזדחלנו בפקקים כחצי שעה בקטע הקטן שבין רמאדין לדרך לכביש הראשי, בעיקר בגלל מחסום פתע שהעמידו חיילים בפנייה אל הכביש למחסום מיתר. הם עיכבו גם אותנו, כי אחד מהם הבחין שמצלמים ודרש למחוק את התמונה. היו לנו גם אחרות מסתבר.

הקצין ביקש תעודות ותיחקר מי אנחנו, מאיפה באנו ומה מעשינו ברמאדין, זאת למרות שמותר לנו להיכנס לשם, ומה הקשר בינינו. תהיתי לפשר התחקיר הזה ונעניתי שזאת זכותו לשאול. אז הבהרתי לו שנסענו לכבד את האפטאר אצל שכנינו כחברים והוא ענה כמי שלא מבין מה זה אפטאר ורמדאן.

"נפטר, מי נפטר?".

"אפטאר", אני עונה, "אפטאר זו ארוחת שבירת הצום."

"אה, כן, זה חג שלהם."

בורות נפוצה גם בקרב קציני צה"ל המשרתים במקומות שנדרשים בהם קצת יותר הבנה וידע. "טוב, סעו מכאן סעו מכאן," אמר ונפנף בידו כמי שרוצה להיפטר מאיזה מטרד. לא איחרנו לאפטאר מכיוון שאצלם עדיין שעון קיץ.

שעון החורף יחול בשטחים רק בעוד שבועיים.

כרגיל הגענו בנסיעה בדרך חתחתים. "מזל שאנחנו כבר לא צריכות לנסוע ללדת", התבדחנו כשכל עצמותינו אומרות שירה. בדרך הזאת היינו כבר יולדות.

בהגיענו שמחנו לפגוש צעירים מארגוני שלום חדשים לנו שלא הכרנו. למשל היו שם  מ-, Centre for Jewish Nonviolence CFJN שסיפרו לנו שחיילים עצרו קודם הגיענו, ארבעה. שניים מישראל ושניים מארה"ב. הם הועברו לחקירה במשטרת קריית ארבע בטענה שהפריעו לחיילים/שוטרים במילוי תפקידם, כי צילמו אותם. תואנת שווא, כמובן.

שעת בין ערביים ובחוץ, בקצה חלקת גן הירק, עומדים מתנחלים עם העדר שלהם מלווים ב"חייל" חמוש. גם מהעבר השני מסתכלים עלינו במשקפת מי שממררים את החיים שם יום יום ולילה לילה.

בינתיים לילה ובנות המשפחה עורכות "שולחן" לנו ושטיחים על הרצפה עליהם מניחים שפע מאכלים אופייניים. אנחנו יושבות עם הנשים והילדים בפנים החדר.  בחוץ סביב שטיחים על הרצפה מסבים הגברים והמתנדבים סביב צלחות עמוסות.

בתום הארוחה נכנס אחד מבני המשפחה לבשר לנו שהמתנחלים הסתלקו סוף סוף. אבל אבי המשפחה מספר לנו שכל לילה הם "זוכים" לביקור. באים עם פנסים עושים סיבוב והולכים. כמעשי בריונים שרוצים להזכיר את קיומם יום יום.

הייתה תקופה אחרי ההרס הגדול שגרמו להם בחודשים הראשונים של המלחמה שם, הן פחדו להישאר לישון שם. והיו כל לילה ישנים במקום אחר. עכשיו חזרו ל"ביתם". 

אחר כך בחוץ, אווירה נעימה של משפחה. המבוגרים שותים קפה ותה והקטנים משחקים בכדור ועוד משחקים.
"חכו, הישארו עוד, יש לנו גם מתוקים עם הקפה והתה," הם מבקשים, "אראלה אתמול הייתה כאן עד 10 בלילה," אומרת ליילה.
אשה מופלאה אראלה דונייבסקי.

 לא נשארנו עד 10. לקראת 9 יצאנו חזרה  הביתה.

 אחרי שיחה מהבית. "לא, לא דואג, סתם רציתי לדעת איפה את ומתי את חוזרת,"  אומר בני אבישי. לא בדיוק הסברתי איפה אנחנו.

"לא רחוק מהתנחלות סוסיא. הכול בסדר, אל דאגה, זה רק חצי שעה מהבית," אני עונה.

נכון בקילומטרים .

בפועל היינו בפלנטה אחרת. גם המשפחה לא ממש מודעת לגודל המרחק וגם אי אפשר להסביר אפילו.