בקעת הירדן: ליווי רועים וביקור בקהילה בראס אל אחמאר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
צופות ומדווחות: 
צביה ש' עומר ק' דפנה ב' ג'וד
11/12/2019
|
בוקר

 

נפגשתי בתחנת הרכבת  עם עומר ק' ויצאנו לבקעת הירדן. בצומת לכיוון חמדת נפגשנו עם דפנה וג'וד שבאו ברכב של דפנה .  נסענו יחד עד לשביל כורכר ליד חמדת שפונה דרומה, אחרי נסיעה לא ארוכה, נפגשנו עם חמודי ותחסין שרעו הפעם בצד הדרומי של הכביש.  דפנה ואני נשארנו ללוות את חמודי ואת תחסין ואילו עומר וג'וד נסעו ללוות  מישהו אחר בפארסיה.

הליווי היה שקט, לא נתקלנו במתנחלים ולא בצבא. 2 העדרים הלכו זה בצד זה, מזג האוויר היה נעים, והחוויה הייתה טובה מאוד.  אחרי שהרועים כיבדו אותנו בארוחת בוקר, המשכנו לעלות ולרדת בגבעות מסביב. שמענו פעייה של גדי וראינו שעז אחת המליטה גדי קטן צבעו חום ודבלול של צמר לבן בקצה הגולגולת.  תחסין נתן לעז האם, ללקק את הגדי הקטן, ואחר כך שם את הגדי בשק שעל גבי החמור. בערך בשעה 12.00 התקשרנו לעומר וג'וד ונפגשנו איתם במקום בו פגשנו את תחסין וחמודי.

לאחר נסיעה קצרה, ליד הכניסה לחמדת שוב התפצלנו – עומר ואני המשכנו לראס אל אחמאר ודפנה וג'וד המשיכו לחדידיה.

דפנה וג'וד ראו בדרכן אלינו  את  מחסום חמרה בשבע וחצי בבוקר  מאוייש על ידי 4 חיילים וחיילת העומדת בבטונדה קדמית עם נשק שלוף. תור ארוך השתרך ממערב למחסום. (גם בדרכן חזרה היתה תמונה דומה-  ב 14:45 -  גםאז  היה המחסום מאוייש ונראו תורים ארוכים של מכוניות , במיוחד מכיוון שכם לבקעה.)

בראס אל אחמאר נפגשנו באוהל של רועידה. הבאנו מחשב נייד לנאג'יה – שנרשמה ללימודים בשכם. את מחשב תרמה לנו נינה.  בישיבה במאהל הסתבר לנו כי האבא של נאג'יה החליט שהיא לא תלך ללמוד ומצא לה חתן שלא מרשה לנאגיה שתלמד.

הרגשתי כאילו מישהו נתן לי "בוקס בבטן". הבנתי עד כמה הפער התרבותי בינינו הוא גדול. שאלתי את נאג'יה "אינתי מבסוטה"?, היא חייכה ואמרה שכן, אבל אני הרגשתי בעיניה שהיא עצובה מאוד. עד עכשיו האבא החליט איך יתנהלו חייה, ועכשיו  הוא מעהיר אותה לידי חתן שיחליט בשבילה איך יתנהלן חייה. ולה אין קול ואין יכולת לעשות מעשה. האם רועיידה הסבירה לי שזו הזדמנות כי החתן יש לו כסף ויש לו בית מבטון ולא אוהל, ויש לו הרבה כבשים, ונאג'יה תעזור לו לגדל את הכבשים. האמא מיהרה לומר שרנין תתחיל ללמוד בספטמבר הבא. אני החלטתי שאבקש מהם שיחזירו לי את 7000 השקלים שנתתי להם לרישום נאג'יה ללימודים.

מאז אני לא מפסיקה לחשוב על כל מה שקרה לנו בראס אל אחמאר...

חזרנו לראש העין בשעה 15.30.