ברטעה-ריחן, טורה-שקד, עאנין

מחסום חקלאי עאנין

המחסום, שבמשך כל השנה נפתח רק פעמיים בשבוע, זוכה בתקופת המסיק להיפתח יום יום, עד שבמת"ק יחליטו שכל הזיתים כבר נמסקו, ושוב יעברו לפתיחה של פעמיים בשבוע.

המחסום אמור להיפתח בימים אלה אחה"צ, לצורך שיבת המוסקים הביתה, בשעות 15.30 - 16-30. כך היה כתוב על השלט הלבן שהיה צמוד לשער, אך משום מה כבר איננו, מן הסתם כי "הם  כבר יודעים".  

אנחנו הגענו ב-15.25. אנשים רבים, וגם כמה שקים לבנים מלאי זיתים, כבר ממתינים. בשעה היעודה החיילים, בעלי השליטה במפתח, עדיין לא הגיעו. ממתינים בסבלנות, אחדים תפסו מזרן בתוך צינור בטון גדול עגול שמונח ליד השער, והם נחים. אחרים יושבים על הספסל בתוך הקונטיינר הפתוח, ונחים. אחרים יושבים על הסלעים שמסביב. ממתינים. מכונית צבאית מתקרבת על כביש הביטחון שבתוך הגדרות. כבדה, נוסעת לאט, כאילו  מתכוננת לעצור, אבל ממשיכה לנסוע בכבדות, במהירות של הילוך ראשון או שני במעלה הכביש לכיוון אחר.

בשעה רבע לארבע כבר צלצלנו למת"ק. לא הסבר ולא התנצלות מסוג "היה בדרך אירוע בטחוני", אחרי שני צלצולים הבטיחה הפקידה ש"עוד מעט יפתחו", ואכן, בארבע ועשר דקות הרכב המיוחל הגיע דווקא מהכביש שמחוץ לגדר. פתחו את השער האחד, וחייל אחד רץ לפתוח את השער הפנימי, בכיוון הכפר, ו"נהר" של פלסטינים  נוהר לעבר השער הפתוח. לא בדיקת שמות ואישורים ולא כלום, ההמון שועט הביתה. מבין העצים מגיח גם הטרקטור האחד, מעמיסים עליו את השקים (מתקבל רושם של יבול לא רב השנה) ו"הביתה".

כל כך רגילים ליחס ה"לא מתייחס" הזה ולא מתלוננים. 

טורה-שקד 16.15

המחסום המאובזר למשעי, עם הרמזור הפוזל לעבר התנחלות שקד, פתוח, זו שעה שאין בה תנועה רבה, יש מי שיושב על הספסל בקונטיינר המזוהם, ממתין מן הסתם במכונית שתגיח משטח הגדה ותקח אותו אל מחוז חפצו שנמצא במרחב התפר. 

ברטעה-ריחן 16.40

יורדים בכביש המוליך אל המחסום. מולנו נעה שיירה גדולה של מכוניות פרטיות עם מספרי רישוי ישראליים, אלה המעסיקים שהביאו את פועליהם למחסום. המון המון פועלי שבים מרוצים אל המחסום בדרך הביתה. גם כאן, "פלסטינים בכמויות נוהרים" - במכוניות ישראליות - ולא לקלפיות, אלא הביתה, ליישובים שמעבר לגדר. שמחים וטובי לב על שיש עבודה ויש פרנסה. גם כאן לא בידוק ולא בטיח.

ירדנו בשרוול, ישבנו על הספסל שליד הקרוסלה שלא מפסיקה להסתובב,ועלינו שוב בשרוול, וגם אנחנו נסענו הביתה. הכל שקט ו"טוב". התרגלנו לכיבוש והוא כבר התרגל אלינו.