מחסומי ברטעה, עאנין, טורה באקה: המחסומים משותקים אבל הכיבוש פורח

בלב כבד יצאנו שוב למקומות אותם  פקדנו בקביעות זה 20+ שנים, עד לפרוץ מלחמת השבת השחורה לפני 4 חודשים. ובלב כבד יותר שבנו משם הביתה.
הכיבוש התרוקן למראית עין אך נעשה עוד יותר אכזרי וקשוח.
תוך כדי סיור הרפאים במחסומים סגורים או מדולדלים, תקפו אותנו געגועים לימים שהיה על מה לדווח (אומנם בעיקר על הרוע והקושי), בהם פגשנו אנשים חיים (אומנם סובלים ומתלוננים), ובכל זאת לפעמים הרגשנו צודקות ומועילות... כיום המצב כמו של חולה אנוש. אין דופק. אין אוויר לנשימה. אין תקווה. ובפועל, מכיוון שרוב המחסומים בשטחים הכבושים סגורים למעבר, ואין מחדשים היתרי עבודה ושהייה במרחב התפר ובישראל, אז הכבישים ריקים, הרבה בתי עסק סגורים, עננה כבדה של אין-פרנסה אין-אוכל אין-תקווה רובצת מעל. מראות החורף הירוקים והפורחים להפליא - אפילו הגבירו את העצב.

0810 מחסום טורה-שקד  בגלל חומת ההפרדה וכל מיני מתקנים מעורבבים בשטח המחסום, בקושי רואים את המתחולל במרכזו. כשמתקרבים רואים 2-3 רכבים שנבדקים בו זמנית. הדלתות פתוחות כולל מכסה מנוע ותא מטען. כלבי גישוש (עוקץ) נכנסים פנימה ומרחרחים באופן יסודי. כעבור כ- 10 דקות הרכבים יוצאים וממשיכים למרחב התפר. ביניהם גם רכבים ישראלים. לא ברור לנו מאין באו. המחסום הקטן והצפוף הזה ממשיך להתמלא בענייני בטון ושבכות תיל, ציליות מתוחות מעל, ביתנים, ומבנים שנוכחותם זרה -  מיכלי מים, שורה אגבית של בטונדות שממתינות למי, 2-3 קרוונים שחורים ועוד. ממש תצוגה קטלוגית של אמצעי פיקוח והגנה שנולדו לאבא כיבוש ואמא צבא במשך השנים... על החומה החוצה את המחסום במקביל לגדר הפרדה, צמחה קומה חדשה של שבכות ברזל (ללא דוקרנים) שמגביהות אותה לכ-20 מטרים. כל אלה מוכיחים שההתגוננות מפני טרור פלסטיני נאלצת להתחדש שוב ושוב, וכן: שמישהו מאוד מתעשר, מאוד, מכל עודף הקשקושים האלה. רוב העוברים כאן הולכים לאזור התעשייה שח"ק ליד התנחלות שקד הסמוכה.
מחסום חקלאי עאנין ז"ל  נסגר עוד מלפני מלחמת ה- 7.10, באופן שרירותי וללא כל התחשבות בצורכי החקלאים מהכפר עאנין, שאדמותיהם נכלאו מעבר לגדר ההפרדה. יחד עם זאת – המחסום בשיפוץ. האם יחזור וייפתח מתישהו? במקום יש פועלים ערבים. קטע החומה הפתוח מיום הקמתה (לפני כשנה) טרם נסגר. בזמנו נאמר לנו שבגלל קו המתח הגבוה הנמצא מעל הקטע הפתוח הזה, מסוכן לעבוד שם עם מנופים. מישהו עשה טעות בחישובים ועכשיו אין בנמצא פתרון (על משקל טיפש אחד זורק אבן לבאר ואלף חכמים לא מוצאים אותה).   
מחסום  ברטעה-ריחן   מספר מוניות מיניבוס צהובות ממתינות בחנייה למעלה ללקוחות שלא באים. הנהגים מספרים שהמעבר מהשטחים למרחב התפר מתחיל בבוקר משעה שש בערך. עוברים כ- 200 איש (לפני המלחמה עברו בבקרים כ 5,000 אנשים משעה ארבע וחצי). אנשים נכנסים בקבוצות של ארבעה אנשים, הבדיקה ארוכה ולכן המעבר כולו איטי מאוד. במחסום יעבד דותן, הנמצא על הכביש לג'נין, התנועה מעטה. בגלל הקפדה יתרה ואיטית מאוד בבדיקות הפלסטינים מעדיפים להגיע למחסום ברטעה בדרכים עוקפות מאשר להיתקע במחסום.  

מחסום באקה: אחרי האינתיפאדה הראשונה ישראל הפקיעה 2000 דונם מהכפר באקה הפלסטיני לצורך בניית החומה, המפרידה בינה לבין הכפר באקה הישראלי, שלימים התפתח לעיירה גדולה ומשגשגת. שניהם קמו במאה ה-17 כשני כפרים נפרדים. מאז המלחמה עוברים פה הולכי רגל פעמיים ביום, רכבים כבר לא עוברים. חייל במגדל הפיקוח הזהיר אותנו מיידוי אבנים מהצד הפלסטיני. רק אתמול זה קרה.

ואיך בכל זאת הפלסטינים מסתדרים בלי אישורי מעבר ועם אינספור חסימות ומחסומים סגורים?
כשאין פרנסה, כשהרעב והייאוש מכרסמים כל שביב תקווה לחיים נורמליים, המוח ממציא פטנטים ואפילו.מעודד שיתופי יוזמות. לדוגמה: יהודים (דתיים ללא כל ספק) עם רכבים מסחריים אוספים בשטחים הכבושים עשרות פלסטינים נטולי אישורים שמחפשים עבודה. לרכב כזה אפשר לדחוף כ 20-23 אנשים. כל אחד מהם משלם לנהג 800 שקלים או לאשתו או לבנו. הרכבים עם הלוחית הישראלית והנהג היהודי עוברים ללא כל בדיקה במחסומי כניסה לישראל ומשם מביאים את הלקוחות שלהם עד למחוז חפצם.
נחסוך מכם את החישוב:   23X800 = 18,400 שח.