בקעת הירדן: הצבא חוסם כניסות והובלת מים אל היישובים הפלסטינים

מחמוד ב' עצור בכלא עופר זה חודש וחצי משום ששיתף חודשיים וחצי קודם לכן פוסט של אימאם, שקונן בזעם על מות הילדים והנשים של עזה. מחמוד הוא חקלאי, ויש לו יוזמות רבות במשק שלו – הוא מגדל תות שדה, דבורים, חיטה, עשב מיוחד הצומח בקיץ לגבהים אדירים, עגבניות וקישואים. בהיעדרו כל עולו הכבד של המשק נופל על כתפי אישתו, שמטופלת בנוסף בהורים קשישים (85) , שתי גיסות עם צרכים מיוחדים, בילדיהם הקטנים ועדר הצאן. חדיג'ה,  האישה ממש קורסת.

באנו לעזור לה בקטיף עגבניות, אבל התברר שאין מספיק עגבניות בשלות ולכן עזרנו לה ולאחיה בקטיף קישואים.

לאחר מכן נסענו צפונה. בדרך פגשנו את נידאל אותו כבר ליווינו בעבר. כיום הוא רועה ליד הבית מפחד המתנחלים שתקפו אותו פעמים רבות, ובאו לביתו בזמן שלא היינו, איימו והפכו את הבית.

משם המשכנו ל'שער המים' ממול התנחלות רועי. כל קהילות הרועים בבקעה מנועות מים. ישראל השתלטה באמצעות חברת מקורות על כל המים בבקעת הירדן באוגוסט 1967, ומאז מקורות מעבירה את המים של הפלסטינים להתנחלויות שלה. היא אוסרת על הפלסטינים אפילו לשפץ בורות לאגירת מי גשמים או לתקן את המשאבות הישנות שלהם. מונעת מהם לחלוטין מים.

יש פה שלוש עבירות קשות על החוק הבינלאומי: איסור יישוב אוכלוסיה מארצו של הכובש בשטח הכבוש (התנחלויות); איסור ניצול משאבים טבעיים של השטח הכבוש לצרכים אזרחיים של הכובש; וחובת הכובש לדאוג לצרכיו היומיומיים של העם הנכבש.

בלית ברירה נוסעים תושבי הבקעה לעאטוף, שהיא בשליטת הרשות הפלסטינית, ומביאים מים במיכליות ישנות וחלודות. תארו לעצמכם – ישראל מונעת מים מאלפי בני אדם, זקנים, נשים וטף, ומבעלי חיים, ואלה נאלצים לנסוע יום יום בטרקטורים רתומים למכליות ולהביא מים. ברור שהם משתמשים בכמות מוגבלת מאוד של מים, בייחוד בחום הנורא של הקיץ בבקעת הירדן (40 מעלות בקיץ).

ואם לא די בכך, מאז המלחמה בעזה הציבה ישראל שער ברזל צהוב על השביל המוביל למקורות המים בעאטוף. המחסום הזה סגור רוב שעות היממה וריק מחיילים. לאחר לחצים רבים ונידנודים נקבעו שעות קבועות לפתיחת השער. בבוקר ואחר הצהריים, אלא שהצבא מתעלם מהן בדרך כלל וכמעט בכל יום אנחנו מקבלים טלפונים נואשים. פלסטינים עומדים ליד השער שעות רבות ואיש לא בא לפתוח. או גרוע יותר נסעו לעטוף להביא מים וכשחזרו מצאו שער סגור ללא חיילים שיפתחו.

עשינו ביקור קצר באל פארסיה, שפעילי בקעת הירדן נמצאים בו 24/7 בנוכחות מגוננת. כל הכבוד להם.

בדרך הביתה נכנסנו לדומא ולקוסרא. יותר נכון פנינו לשם אלא שמייד בכניסה לדומא קיבלה את פנינו חסימת עפר ענקית, שכבר צימחה עשבים. בקורסא חוסם את הכניסה שער ברזל נעול. דומא נמצאת כקילומטר וחצי מהכניסה החסומה. איך, לעזאזל, תגיע זקנה או תלמידי בית ספר מהחסימה הביתה? המצב דומה ברוב כפרי הגדה. ועל שום מה? על שום שהחמאס במקום אחר ורחוק תקפו אותנו? למה נענשים כל תושבי הגדה?