קלנדיה, יום א' 5.4.09, אחה"צ
נידאל הנער הקצר
"הוא לא ילד, הוא קצר", הסביר לנו אחד מבעלי העגלות הרבות החונות ליד הכיכר שמול מחנה הפליטים קלנדיה.
"מהר, תלכו לשם, החיילים לקחו לשם ילד," זרזו אותנו השבים מיום עבודתם, כשהם מצביעים לכיוון שער הכניסה לבסיס הצבא/משטרה שבעורף המחסום.
מרחוק ראינו ילד בבגד אדום מובל ביד גסה ע"י קבוצת חיילים לעבר השער. המצלמה כמו הקדימה אותנו והתחילה להנציח את מתרחש (צילום משמאל). ç
כשניצבנו מול ה"ילד" בבגד האדום, ראינו שזקן מסוגנן מעטר את פניו: גוף של ילד עם פני נער מיוסרים.
"הוא זרק אבנים," אמרו החיילים.
"לא זרקתי אבנים," מלמל נידאל, "עבדתי בעגלה".
בעוד חייל אחד אוחז בחוזקה בבגדו של נידאל שידיו אזוקות מאחורי גבו, עסוק חברו שחיוך מרוצה על פניו, בקריעת רצועות פלנלית לכסוי עיני העצור.
קריעת רצועות הפלנלית נדמתה כלקוחה מטכס פולחני שמהלכו ואחריתו ידועים לכל הנוכחים: לחיילים, לקורבנם ולנו הצופות המזדמנות. אולי משום שנידאל עמד כל העת כשעיניו עצומות, כשקוע בתוך עצמו, כמי שיודע שהם יעשו בו כרצונם והם יודעים שהם יעשו בו כרצונם ואנחנו יודעות שהם יעשו בו כרצונם.
הנער הקצר נגרר משם אל מאחורי מבנה במחנה, שלא נראה אנחנו ולא תראה המצלמה כיצד חובשים את עיניו, שלא יראה אף הוא. 
משנעלם מעינינו מוקף בשוביו, פנינו לדבר עם חבריו ואחיו בנקודת חניית העגלות. הם סיפרו שנידאל הוא עוזר לרוכל, הוא מושך עגלות. סיפרו שהחיילים נוהגים כדבר שבשגרה, בעת זריקת אבנים מגגות מחנה הפליטים, להגיע אל קידמת המחנה ולעצור אחד או אחדים מהנערים, ללא קשר לסיעת מיידי האבנים.
כך הרי בטוח יותר מבחינתם ופחות מאמץ מאשר לרדוף אחרי מיידי האבנים אל תוך סמטאות המחנה או על גגות הבתים, והחיילים הרי ממלאים אחר הפקודה שניתנה להם ואינם שבים למחנה כשידיהם ריקות, ומי בכלל יבחין בין ילד פלסטיני זה או אחר?
הצעירים בין הרוכלים מעידים על עצמם שאף הם היו עצורים ואסורים לא פעם ולא פעמיים בעוון דומה שלא בצעוהו ומוסיפים שכל מבוקשם "להביא לחם לילדים". מבט חטוף בלבד בתקריב תמונת ידיו של נידאל מפוגג כל חשד שידיים אלו זרקו אבנים.
הימצא שופט, מחמיר ככל שיהיה, שיאמין שיד ימין זו, שבמרכזה פצע פעור ועמוק, שהעור שסביבו חלקו חסר וחלקו מודלק, שיד זו אמנם זרקה אבנים לעבר המחסום?
"ואתמול בכלל לא בא לעבודה, הידיים שלו היו פצועות," אמר בעל העגלה שנידאל דוחף. זה קרה מסתבר כתוצאה מעבודת כפיים קשה ומזדמנת בה עבד יומיים קודם לכן.
"אולי הוא כבר במוסקוביה" (הכלא שבמגרש הרוסים) אמרו האנשים כבקיאים ותיקים בנהלים.
דבר אחד ודאי: הפסח הזה יהיה לנידאל הקצר "כולו מצה".
שהרי הקפדה יתרה מקפידים בבתי המאסר שלא יעברו האסירים חלילה על חטא אכילת חמץ.
איך יגיע א. לביתו?
זה כ-13 שנים חי א. עם משפחתו במזרח ירושלים על תנאי: 13 שנים שהוא מוחזק כבן ערובה בידי משרד הפנים והשב"כ בתוקף היותו תושב במעמד זמני.
בחדש אוקטובר (2008) שוב פג תוקף הרישיון הזמני וא. כתמיד, טרם פקיעת תוקף האישור, הגיש בקשה להארכת מעמדו. אלא שבפעם זו לא הוחתמה תעודתו בחותמת המאפשרת לו להמשיך בשגרת חייו הפריכה. במקום האישור ניתן לו נייר צהוב בו כתוב שעניינו של א. בטיפול עד לקבלת החלטה.
מאז עובר א. בכל בוקר למקום עבודתו ברמאללה ושב למשפחתו שבמז. ירושלים תוך שהוא מציג לחיילים את הנייר הצהוב הנ"ל.
כך בכל יום. אך לא עוד. פגשנו אותו דקות ספורות לאחר שנמנע ממנו לעבור את המחסום והוא עמד אובד ואבוד במקום.
אירית פתחה בסדרת טלפונים: מהמת"ק ענו לה שהם אינם מטפלים בבעלי ת.ז. כחולות. נזכרנו שהם אמורים אמנם לטפל רק בבעלי ת.ז. פלסטיניות. - אך מי יטפל בבעייתו של א. שעתה ברשותו נייר צהוב ותעודתו פג תקפה לפני חצי שנה? המשיב המליץ לפנות למוקד ההומניטארי, משם הפנו למוקד אחר והאחרונים לערכאה גבוהה יותר. אז שהגיעה אירית שוב לבחור עמו דיברה בראשונה וזה אמר שבעיה שכזאת רק המשטרה יכולה לפתור.
רב פקד אבו-חצירה, מפקד המתקן, כדרכו ענייני ויעיל, הפנה את א. למסלול בדיקה אליו הוא שולח אחד מאנשיו.
ליווינו את א. למקום הפגישה המיועד. דורון השוטר אמנם המתין במקום אך לא הבין מדוע עליו לאשר את מעברו של מי שאין לו לא אישור מעבר ולא ת.ז. ישראלית. דורון הציע לא. להמתין בחדר הפנימי עד שעניינו יתברר. אירית הצטרפה להמתנה. אחרי דקות ארוכות הודיע דורון שהתסבוכת אינה פתירה ושממשרד הפנים נאמר לו שאין לאפשר לא. לעבור לירושלים.
החיילת האמונה על הבדיקות, שכל העת הפגינה כלפי אירית איבה וכעס גלויים, צעקה אל שניהם :"תלכו מפה! אתה לכאן (הצביעה לשמאל) ואת לפה" (לימין).
לא, זה לא מזכיר לנו כלום.
כי בקופסת הזיכרון ההיסטורי שלנו משפטים שכאלו נמחקו מזה כבר אינם מהדהדים עוד.