אייל, יום ג' 2.6.09, בוקר
4:30 הגענו. השער נפתח ב-4:00, כמו שצריך. טור האנשים מתמשך הרבה מעבר למה שניתן לראות, וכבר לא כ"כ חשוך. יש סככה גדולה, חדשה. הטור מסודר מאוד, אנשים לא נדחפים. כנראה שרגועים יותר בגלל שאין עיכוב בפתיחה.
4:32-4:42 הפסקה בפתיחת הקרוסלה הראשונה.
4:42-4:47 161 איש עוברים בקרוסלה.
היום חייל אחד משגיח מתאו על גלאי המתכות שבין שתי הקרוסלות - העוברים צריכים להניח את מטלטליהם על הרצפה לצד השער (אין שולחן, חלילה), ולעבור. אם השער מצפצף הקרוסלה השניה נעצרת, ראשו של החייל הממושקף מציץ מהחלון ומורה לכולם לחזור אחורה ולנסות שוב.
אבל תוך זמן קצר נוצר עומס רב והחייל מוותר, המגנומטר (מגנומט? איך קוראים לזה?) מצפצף והקרוסלה ממשיכה להסתובב, האנשים עוברים.
4:50 6 נשים עוברות ביחד.
5:00 נכנסנו פנימה! (הקרוסלה של היציאה מהבניין היתה סגורה, ובמקומה השער היה פתוח לרווחה). 4 מתוך 8 עמדות פתוחות. המכשירים של טביעות האצבעות מסורבלים מאוד ולפעמים מאריכים את ההמתנה, לפעמים זה הולך בקלות.
אחרי טביעות האצבעות מצמידים את התסריך לזכוכית ואז עוברים. יש נשים רבות שעוברות, ועומס רב בתורים. שלושה חיילים, מילואימניקים חמושים, ניצבים על "גשר" מעל למתרחש, קרוב לתיקרה, ומשגיחים עלינו. הם שואלים אם מותר לנו להיות בפנים, ואנחנו אוזרות עוז ואומרות שכן. מותר לנו לצלם? אנחנו אומרות שאין איסור (אין שלט בשום מקום האוסר זאת!).
5:08 שוב הטור מתעכב בגלל גלאי המתכות, קשה מאוד לאנשים לחזור אחורה, ואנשים מאבדים סבלנות. ב"נגלה" אחת הקרוסלה השניה נעצרה 4 פעמים, בגלל צפצופי המגנומטר. כאילו לא מספיק המתח והלחץ על הקרוסלה הראשונה, העצירות התכופות והאיוולת בכך שעשרה אנשים נאלצים לחזור 5 צעדים אחורה כל פעם מתחילות לעורר צעקות. האנשים העוברים לא מצליחים להבין מה עליהם לעשות, כי עניין המגנומטר שרירותי לגמרי, אחת מכל 5 פעמים החייל מאפשר למצפצפים לעבור בלי חזרה אחורה והקרוסלה נותרת פתוחה, וזה איכשהו גורם להכל להיראות כמו אקט חינוכי יותר מבטחוני.
5:20 באור העולה נראה לנו שאין כ"כ הרבה אנשים ממתינים - כמה מאות ולא אלפים כמו מקודם. בהמשך הבוקר נשנה את דעתנו, ואז שוב התור יתקצר.
ב6 דק' עברו 170 אנשים. האיש הראשון שעבר צחק עלינו ומנה בקול איתנו "אחת, שתיים, שלוש...".
איש אחד ממשיך לצפצף במגנומטר, לא משנה כמה פריטי לבוש הוא מסיר מגופו. החייל מורה לו מבעד לחלון לחלוץ נעליים. האיש מנסה למחות, ללא הועיל.
5:30 חזרנו ליציאה מהבניין, ופגשנו איש שראינו בכניסה. לקח לו 45 דק' לעבור במחסום, מרגע המעבר בקרוסלה. השער עדיין פתוח, ואנחנו נכנסות שוב. שקט מאוד, אנשים עוברים באופן מסודר. החיילים בתאי הזכוכית נראים ישנים.
המילואימניקים אומרים שאסור לנו להית בפנים. המבצעים אמרו. מוריה מתווכחת, אבל אנחנו יודעות מראש שזה נסיון עקר.
בחוץ, עובר לידינו איש עם מכה מדממת מעל לגבה (מצורף צילום?). הקרוסלה בכניסה נעצרה בבת-אחת, והוא נחבט.
5:55 חוזרות לכניסה. אנשים מתחילים להילחץ, שני אנשים עוקפים בתור ומתחילות צעקות.
6:00 הקרוסלה סגורה זמן רב (כ13 דק'), מצטרפים עוד אנשים לתור.
6:01-6:13 360 איש עוברים.
עוד אנשים צוחקים על כך שאנחנו סופרות אותם עוברים, שואלים "איזה מספר אני?".
ושוב, סצינה שלמה סביב המגנומטר. אני מתחילה לחוש חרדה וטינה עצומה כלפי המכשיר הטיפשי. בכל "נגלה" חדשה האנשים מתעכבים זמן רב כי הם צריכים ללמוד בשיטת ה"ניסוי וטעיה" את חוקי המעבר במגנומטר, כי החייל ויתר על נסיונותיו העילגים להורות לאנשים לחזור אחורה וכו', והם היו רחוקים מהמגנומטר כשעברה ה"נגלה" הקודמת ולא ראו מה קורה. נוצר תור צפוף בין הקרוסלה הראשונה למגנומטר - מי שכבר עבר, גם אם לא צפצף, צריך לחזור אחורה, אבל כולם כבר התקדמו לעבר הקרוסלה השניה ואין אפשרות לזוז, שוב ושוב ושוב. לפעמים לוקח כמה נסיונות עד שהחייל מתרצה ופותח את הקרוסלה השניה, ומשום שלא יודע מילה בערבית, הוא אפילו לא מנסה להסביר מה הבעיה ומי צריך לחזור אחורה. זה בעצם סוג של ענישה קולקטיבית - אחד צפצף, כולם חוזרים אחורה...
6:20 על אף הכל, התור התקצר מאוד מאוד, כמעט כולם נכנסו לבניין.
6:22 חזרנו ליציאה. העמידו מילואימניק בכניסה, לוודא שלא ניכנס. שאלתי אותו כמה עמדות פתוחות, חשבתי שאולי יש סיכוי שפתחו עוד לאור העומס הרב בפנים. הוא סירב לענות (באמת מידע מסווג...). הפלסטינים אמרו שעדין פתוחות רק 4 עמדות, ובפנים "קטסטרופה", צפוף נורא.
6:25 כולם בפנים, הלכנו הביתה.