בית לחם, יום ה' 5.11.09, בוקר
04:45 - הכניסה הראשית למתחם נפתחת וקבוצת העוברים הראשונה נכנסת למתחם. 05:20 - שרוול אחד נפתח, השרוול השני "מקולקל". 05:49 - השרוול "המקולקל" מתחיל לפעול. עד למועד זה כבר מתפתחת מהומה בקרב הפועלים. אנשים ממהרים לעבודה ומאבדים סבלנות. מעבר למחסום בצידו הישראלי הרבה מעסיקים ואוטובוסים המחכים לפועלים. שומעים "נהמה" מהצד "הבלתי נראה" לעינינו. 06:25 – רק 870 אנשים עברו את הבדיקה. היוצאים מספרים על הנעשה ליד השרוולים. הצעקות נשמעות היטב. פנייה למינהלת המעברים (משטרה כחולה), לנציג המינהל האזרחי במקום, ופנייה שנייה למוקד ההומניטרי. התגובה: נבדוק ונטפל. למרות המצב המתוח לא נראה במקום ולו שוטר "כחול" אחד. נציג המינהל האזרחי, כתמיד, מקשיב לתלונה עובר מצד לצד ומנסה כמיטב יכולתו להקל על המצב, אך ללא הצלחה ניכרת. המצב הולך ומחמיר. היוצאים פונים אלינו בייאוש – אפילו חיות מקבלות יחס יותר אנושי. 09:40 – הלחץ הסתיים סוף סוף. היום יום המלחמה בדיכאון!! ומי יפתור את הדיכאון שלנו על המצב? לו כי כל ישראלי באשר הוא יעבור שבוע אחד, בדרכו לעבודותו, את ההתעללות שחווינו היום, אולי אז ילמדו משהו על זכויות אדם ועל כבוד האדם...
במחסום בית לחם עוברים מדי יום כ-2500 פלסטינים. הכניסה למחסום היא במעבר צר שבו קרוסלה שרוחבה 60 ס"מ. משם עוברים שטח פתוח המוביל למתחם עצמו. הבדיקה הגופנית נעשית "בשרוולים" (מסלולים מגודרים) הממוקמים במתחם גופו. קיימות שלוש נקודות ביקורת כאלו, אך רק שתיים מופעלות. אחרי הביקורת הגופנית עוברים לעמדות בדיקת מסמכים. העמדות נראות כאילו הן מיועדות למעבר דו צדדי, אך למעשה רק הצדדים המסומנים במספרי "פרד" מצוידות במחשבים וניתנות להפעלה. בשעות השיא פועלות בדרך כלל חמש או שבע עמדות כאילו. שם מציגים את כף היד לביקורת ביומטרית, את הכרטיס המגנטי ואת אישורי המעבר. המחסום נפתח לפלסטינים בשעה 05:00 בבוקר ובדרך כלל עוברים רוב הפלסטינים את המעבר עד שעה שבע בבוקר.
אנחנו צופות בצידו הישראלי של המחסום ורואות רק את עמדות ביקורות המסמכים, ושם אין בדרך כלל לחץ רב. את המצב לאשורו מונעים מאתנו לראות.
מזה שבוע אנו מקבלות קריאות נואשות מהמחסום על המצב הבלתי נסבל השורר בו בשעות שיא המעבר של הבוקר. תלונות טלפוניות במשך כל השבוע לא הועילו לשיפור המצב.
15:04 - בהגיענו למחסום בצדו הפלסטיני התור לכניסה השתרך כבר עד מעבר למגרש החניה. בשיחה עם העומדים בתור התברר כי לאור ניסיונות המעבר בשבוע האחרון רבים מהם הגיעו כבר שעתיים ושלוש לפני שעת הפתיחה המיועדת, וישנו בתור לכניסה.
שמענו כי השבוע הוחלפו כל הבודקים כולם, השתחררו מצה"ל בשעה טובה "ואין מתנדבים חדשים". אנחנו לא מאמינות למשמע אוזנינו. כך מארגן הצבא "הכי הכי" בעולם את הפעילות שלו?
בכל כמה דקות מפסיק השרוול "המקולקל" לפעול – וכך חוזר חלילה.
07:00 – טלפון לסגן מפקד מת"ק עציון. מקשיב, אבל דבר לא השתנה במקום. עברו 1288 אנשים. המהומה גדולה, הצעקות בוקעות מכל עבר. בצד הישראלי שרועים החיילים על כיסאותיהם בעמדות הביקורת ללא תעסוקה.
שני עובדי החברה האזרחית מסתובבים בשטח. אחד מהם, עליז במיוחד נראה כשתוי או מסומם. הוא עובר מעמדה לעמדה בצחוק עליז ומפריע למעבר של המאושרים שהגיעו לתחנה האחרונה. בתחנה מס' 5 מקולקלת הקרוסלה והעוברים נאלצים לדלג מעליה, אבל העובדה הזו לא מפריעה לאיש. לעומת זאת עוסקים השומרים האזרחיים בגירוש נמרץ של אנשים המחכים למעבר של קרובים או חברים. הם מתפרצים לשטח כאילו "פרצה המלחמה" – מפחיד!
07:30 – 1500 איש עברו. בכניסה הפלסטינית למחסום לא ניתן לראות את קצה התור. האנשים בלחץ קשה, מנסים לעקוף זה את זה בתור, צעירים קופצים מעבר לגדרות וכל זה כי רבים כבר הפסידו את יום העבודה. המצב בתור ההומניטרי לא הרבה יותר טוב, נשים רבות וזקנים מוותרים על המעבר וחוזרים על עקבותיהם.
עוד פניות נואשות לעזרה: למינהלת המעברים ("אני לא אחראי לצד הפלסטיני" לא ייאמן אז מי אחראי לכך שהמחסום אינו מתפקד? מדוע נוצרה המהומה? בגלל התנהגות הפלסטינים או תיפקוד המחסום?) לשאלה מדוע לא נראה בשטח שוטר נענינו כי הוא יבוא יותר מאוחר – מתי? כאשר כבר לא יהיה בו צורך?
08:00 – עברו 1900 איש. המצב הולך ומחמיר. היוצאים צובאים עלינו ומתחננים "שנעשה משהו". טלפון לדובר פיקוד המרכז. המחסום הזה אמנם באחריות משטרת ישראל, אך המצב חמור עד כדי כך שהחלטנו לנסות כל דרך אפשרית להתריע עליו.
08:20 – הללויה! השוטר הכחול מופיע בריצה ופניו לעבר השרוולים. הקצב קצת מהיר יותר – חבל מאוד שאלה העוברים עכשיו כבר החמיצו את הסיכוי ליום עבודה מלא. עוד ועוד אנשים פונים אלינו, איש איש בסגנונו המיוחד ומספרים על מה שעבר עליהם בשבוע האחרון. אנשי החברה האזרחית מסבירים למתלוננים שהם האשמים כי הם לא יודעים לעמוד בתור. קשה להביע במילים את השנאה "הנשפכת" מהם כלפי הפלסטינים. אנחנו שכבר ראינו הכול, עומדות שם ולא יודעות את נפשנו מרוב ייאוש ובושה!
טלפון לראש המינהל האזרחי. אומנם הקשיב באופן מכובד לתלונתנו – אבל השאלה הגדולה מה ישתנה מחר או מחרתיים?