קלנדיה, יום ד' 23.6.10, אחה"צ

16:05 בככר הדרומית , פקק עצבני וחצוף. כולם חותכים בנתיבים הקיימים או המאולתרים.   אין בדיקה של מכוניות היוצאות צפונה אך הסידורים בתנועה מקשים על הנהגים לעבור אל הככר הצפונית.

שרוולים 1, 2, 4 פעילים.

לגדר הפסים המקיפה את הבוטקה ליד הקרוסלות בכניסה להולכי הרגל המווסתת את התנועה במכלאה, הצמידו ליתר בטחון שכבת גדר חדשה, צפופה יותר.

בככר צפונית. ליד בבוטקה המווסתת את תנועת המכוניות דרומה, מופעל רמזור ירוק - לקישוט.

בכיכר   2 ילדים מתלווים אלינו בסקרנות. מתענינים בהסברינו לאורחות. כאשר מתברר באופן סופי שאין לנו שום שפה משותפת, לא ערבית, לא עברית ולא אנגלית, מתפתח הדיאלוג הבא: הנערים: " פלשתין !" . אנחנו: " פלשתין." הם : "פלשתין !" אנחנו : "פלשתין." .  .   .

השילוט בכניסה למחסום מצפון, שינה נוסח והגדרת מצב. הברכה הלבבית לנכנסים  הוחלפה בשלטים ב 3 שפות , המגדירים את המקום כשטח צבאי עם דרישה לציות  בהתאם.

בשרוול מס. 1 אנו פוגשות 6 אחים  ללא הוריהם, כל אחד מצויד בתעודת לידה כחולה גדולה  של משרד הפנים , מנויילנת למופת. כאשר שאלנו את אחד האחים , כבן 10,  היכן הם גרים , התשובה הייתה : " נווה יעקב . בית חנינא . פלשתין . "

האורחות היו המומות מהמפגש עם המציאות שלא הכירו.
החברה האמריקאית, יהודיה, אמרה  שיהיה עליה לעצב את השקפת עולמה מחדש.
החברה האיטלקיה תהתה  האם גם הישראלים צריכים לעבור את המחסום הזה ואם לאו, היכן הם עוברים?. וגם , מה קורה בחורף או בחמסין?