דרום הר חברון, חברון, סנסנה (מעבר מיתר), יום ג' 2.11.10, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
חגית ב., מיכל צ. (מדווחת)
02/11/2010
|
בוקר

1.שגרת כיבוש מיאשת
2.הכביש לנגוהות פתוח

 
מעבר מיתר
ממשיך לעמוד במחויבותו להעביר את הפועלים בזמן. השעה 6.45. כולם בצד הישראלי.
הרבה מאד משאיות מחכות למעבר.שני אוטובוסים של משפחות אסירים.
 
כביש 60
תנועה ערה של כלי רכב אזרחיים. בצומת דורא - אל פאוור החיילים ירדו מהפילבוקס ובודקים מכוניות הנכנסות לאל פאוור.
בצומת הכבשים - שוק צאן. חיילי הנדסה קרבית עומדים. "מדוע?" אנחנו שואלות "למה להתערב בשגרת יומם?"
"רק לשמור שלא יתפרסו מעבר למתחם, לשמור על הסדר." הם עונים וממשיכים להצדיק את נוכחותם שם. מייאש לשמוע את הדור הצעיר משוכנע כל כך בצדקת הכיבוש. לפחות היו מנומסים אל "הנשים התמהוניות האלה".
נוכחות חיל ההנדסה מורגשת גם בהמשך: לא רחוק מהפניה לבני נעים, אך מאד קרוב לכניסה לאיזור  התעשיה של חברון. לוגיסטיקה שלמה של צה"ל פרושה שם: בט"שיות, בולדוזר ומשאית עסוקים בפינוי אבנים גדולות מצידה השמאלי של הדרך (לבאים מדרום). הרבה חיילים וקצינים וגם פועלים (לא יהודים). "פותחים חסימה?" אנחנו שואלות. "כן," הם עונים "אבל רק זמנית".
"לפעולה כלשהי?" אנחנו שואלות "כן" עונה סא"ל אדיב שיורד מהרכב ומוכן לשוחח איתנו. כיבוש מנומס,    מה יש לומר.
 

חברון
בכניסה לקרית ארבע העמדה החדשה מאוישת ע"י חייל.
עבודות הפיתוח - גם של כביש הכניסה וגם של שכונת "נופי ממרא" - נמשכות במרץ. השוומר האזרחי פותח לנו בלי עכובים. הפעם זה "הבחור הנחמד".
חיילי גדוד לביא נמצאים בכל הפינות שליד ציר המתפללים, בנוסף למחסומים הרגילים.
ניסינו לברר עם המקומיים איך עברה שבת "חיי שרה". המעט שמוכנים לומר לנו מספרים על שגרה עם פיקוח יותר הדוק קצת של צה"ל. זהו, נראה שכולם התרגלו לשגרת הכיבוש הזו. תחושת המחנק באוויר בכל פינה. כל כך הרבה שעריםinfo-icon נעולים הסובבים את קרית ארבע מכל עבר, רק המתנחלים פותחים וסוגרים עפ"י רצונם.

תרקומיא
החלטנו לחזור דרך תרקומיא. בכניסה לבית ענון הוסיפו עוד שורה של בטונדות.
במעבר תרקומיא שקט. הרבה פחות כלי רכב  עוברים מאשר בסנסנה. הבקרית מתחקרת אותנו. רוצה לדעת מאיפה בדיוק באנו, את מי פגשנו ומה עשינו. רוצה לוודא את מידת הכרותנו את מוחמד נהגנו .ממש מזכיר מקומות אחרים, זמנים אחרים ומשטרים אחרים. כשאנחנו מוסרות ד"ש לציון ודודי, מנהלי המעבר, מתקצרים הלחשושים במכשירי הקשר ותעודותינו מוחזרות ומרשים לנו לעבור. איזה יופי.
 

הדרך לנגוהות
מכיוון שבנוסענו בכביש 60 ראינו שילוט ופניה לנגוהות, החלטנו לבדוק את הכניסה אליה מכביש 358 הנמצא  מערבית לכביש 60 ומקביל אליו, אך אסור לתנועה לפלסטינים. הוא הכביש המוביל מחבל לכיש דרומה עד איזור קיבוץ להב. הרך חוצה כרמים רבים ויפה מאד. הגענו לשילוט לנגוהות. עכשיו צריך לנסוע בכביש רוחב  מזרחה בדרך שגם היא סגורה לפלסטינים. הם נוסעים בכביש 354 שאסור עלינו, ומשם בדרכים פתלתלות למחוז חפצם. אז מי מהיהודים שאינו מתנחל ורוצה לעבור שם צריך "להמציא" חברים בנגוהות. וכך עשינו. במחסום לכביש המוביל לנגוהות עומד מחסום וחייל. גם הוא מוודא שמוחמד לא מסוכן (כמה גזענות בכל פינה!). הפלסטינים יכולים לנסוע משם לביתם בחורסה וטארמה ועוד כפרים השכנים לנגוהות, אבל רק מכביש 60. הם אינם יכולים לנסוע מערבה אלא דרך תרקומיה (למי שמותר כמובן) .לפחות הם יכולים לנסוע בכבישים הסובבים את נגוהות על 12 משפחותיה (!!) הנצבת נישאה מבודדת ושמורה.
סוריאליסטי, כבר אמרנו? מרושע, כבר אמרנו ? אין דבר, פעם זה היה יותר גרוע. אנחנו נסענו משם  בדרכים המתפתלות האלה כדי לראות איך מתנהלים החיים לפלסטינים שם, וירדנו שוב בעבדא לכביש 60. היה מענין ומעצבן. אבל העיקר שהדרך פתוחה.