קלנדיה, יום ב' 13.6.11, אחה"צ
בדרך למחסום התעכבנו בפקק תנועה בכיכר הדרומית כ-10 דקות. כשהגענו למחסום כבר היתה השעה 3:50. ראינו אמבולנס עומד בכיכר הצפונית אז ניגשנו לשאול מה קורה. הנהג אמר שהוא מעביר תינוק בן 17 יום מג'נין לבי"ח מוקאסד, אולם החיילים אינם נותנים לו לעבור. בהמשך התברר שהאמבולנס הנגדי, מבי"ח מוקאסד עדיין לא הגיע. הוא הופיע אחרי 5 דקות, ואז האמבולנס מג'נין התקדם לתוך המחסום, אבל שוב לא אישרו לו עבר בטענה שאין "תיאום". הנהג חזר לעמדתו בכיכר הצפונית והחל לטלפן בבהלה לבית החולים, שם התעקשו שיש תיאום. בלי תיאום אין חיים, גם אם זה עולה בחייו של טולון עבד אלסלאח המסכן, בן ה-17 יום. עמדנו אובדי עצות ואז החלטנו לטלפן לחמ"ל, שמא זה יעזור. ואמנם, ענתה חיילת מנומסת ונחמדה שהבטיחה לברר מה העניין ואכן קיימה. חזרנו לנדנד לה אחרי 5 דקות והיא אמרה שעוד מעט היא גומרת עם הסידורים.
האמבולנס עבר בסוף בשעה 4:15 למגרש החנייה, שם הועבר התינוק ואמו לאמבולנס הירושלמי. בשעה 4:20 הם יצאו סו"ס לדרך וישר נתקעו בפקק התנועה בכיכר הדרומית.
באמצע כל הסיפור הזה, עמד רכב של המשטרה הצבאית מרחק מטר מהאמבולנס הממתין בכיכר הצפונית. השבאב ממחנה קלנדיה לא יכלו לוותר על ההזדמנות להעיף אבנים על השוטרים, שעמדו עם נשק שלוף מוכנים להשיב מלחמה שערה. ממש היה מפחיד לחשוב על מטר האבנים העלולים לנחות על האמבולנס ועל גז המדמיע שאולי ירו בחזרה. אבל לשמחתנו הכל נגמר בלא כלום - השוטרים השיגו את הרכב שלהם לאחור, לתוך מגרש החנייה, ומטר האבנים הפסיק.
בתוך המחסום לא היו הרבה אנשים, אבל המעברים היו מלאים כי החיילים העבירו אנשים לאט לאט. משרדי המת"ק היו סגורים כבר משעה 4 (וכך אמנם כתוב על השלטים בחוץ). במעבר המערבי לנוסעי האוטובוסים לא נצפה תור בכלל, אולם תור הרכבים מרמאללה התמשך רחוק במעלה הגבעה כ-500 מ' ואולי יותר..