קלנדיה, יום ב' 20.6.11, אחה"צ
קלנדיה, 14:50: הגענו למחסום בלי תקלות. התנועה דווקא זרמה בכיכר הדרומית. מחסום הרכבים היה מלא (וכך נשאר כל אחה"צ), אך התור לא הגיע לכביש מרמאללה. במעבר נוסעי האוטובוסים היה תור של כ-20 איש. זרם האנשים המגיעים ל-"טרמינל" היה חלש למדי ולא היה כלל תור בסככה הצפונית, אך שני המעברים הפעילים היו מלאי אדם (כ-40 בכ"א) ולמרות פניות חוזרות ונינשנות לחמ"ל וליחידת המעברים המצב השתנה לטובה רק לקראת סוף המשמרת. במסלול 5 למת"ק היה תור של 5, חלקם רק רצו להגיע לסניף הדואר במקום. במשך חצי שעה ניסינו לשכנע את החיילים לפתוח את המעבר וכשסו"ס הודיעו שהמעבר ייפתח הוסיפו שבשעה זו סניף הדואר כבר סגור.
בינתיים פגשנו איש כבן +70, קטוע רגל יושב בכסא גלגלים, מלווה בקרוב משפחה צעיר. השניים המתינו ליד השער ההומאניטארי בדרכם מירושלים לרמאללה. התחלנו לטלפן למענם, לבקש עזרה, שמישהו יבוא ויפתח להם את השער וייתן להם להמשיך בדרכם. דברנו עם החמ"ל, עם המת"ק, עם נציג המת"ק (שצעק עלינו שזו אינה אחריותו ולמה מבלבלים לו את המוח), עם המוקד, עם מי לא? כולם הבטיחו שאו..טו..טו..... וכך עבר חצי שעה נוסף. אחרי 40 דקות המתנה נעמד הזקן על רגלו האחת ודידה/קיפץ לקרוסלה, נתלה עליה ואיכשהו הגיח לצד הפלשתיני. תפשתי אותו ותמכתי בו עד שנכדו(?)הגיע עם כסא הגלגלים. איזה מחזה מחריד! איזו בושה! אני לא נרגעת עד עכשיו. כמו ששאלה תמר מזמן: "ככה מנהלים כיבוש?"
בינתיים התורים בשרוולים המשיכו להתקדם בעצלתיים ואנשים שמיהרו לעבודת יומם/לילם בירושלים היו לחוצים מאד. ראינו אנשים מתייאשים וחוזרים כלעומת שבאו. כאשר זיהינו 3 בנות בדרכן החוצה, שאלנו אותן והן אמרו שהן תיסענה למחסום חיזמה. שוב טלפנו לחמ"ל ודברנו עם דניאל ושלומי, שניהם חיילים מנומסים ושקטים. הם הבטיחו שייפתח בקרוב מסלול נוסף כדי להקל על העומס.
16:10: יצאנו לכיכר הצפונית שם ראינו אמבולנס ממתין עם חולה סרטן מרמאללה. האמבולנס הנגדי, מירושלים, כבר חנה במגרש הדרומי אבל לא נתנו לשני האמבולנסים להתחבר – שוב "אין תיאום" טענו החיילים (למרות שהנהג אתו דברנו אמר שלא יצא לדרך לפני שהודיעו לו מבית אל שיש תיאום). טלפנו לחמ"ל ולמוקד ואיכשהו מישהו הצליח (אחרי 20 דקות המתנה בשמש הלוהטת) לבצע תיאום.
16:30: כעת פועלים 3 שרוולים ומספר הממתינים הצטמצם מאד