קלנדיה, יום א' 11.12.11, אחה"צ
- שער הרחמים או: סבלנות יש הרבה לפלסטיני. חיים אין הרבה.
שעה ועשרים דקות זה הרבה זמן כדי להתקדם fעשרים מטרho בתוך המחסום בשעה זו של היום, שאינה שעת העומס, כשרוב האנשים פניהם מועדים פנימה לתוך פלסטין ולא ממנה החוצה.
ניסיון רב שנים מלמד כי אל לנו לחקור במופלא מאיתנו וכי לא נוכל להבין את הסיבה. רק החייל שבעמדת הזכוכית, שהשיעמום הוציא אותו לדקות ספורות מבועתו, ניסה להסביר ש:"זה לפי ההוראות... כן המפקדים של המחסום רואים בפלזמות כל מה שקורה בפנים וגם בחוץ... זה ככה כי כנראה נפלו המחשבים..." החייל גם גילה רוחב לב כלפי הורים לתינוק חולה, שהשתעל ונשנק בשיעולו, שהיו בדרכם לטיפול רפואי. לשמע זעקתם פתח את החלון הממוגן, כיווץ את אצבעות ימינו וסימן : רק רגע...
ההורים הדאוגים עמדו מול העמדה, מנסים לגונן על ילדם מפני קור קלנדיה וחיכו ל"שער הרחמים" שיפתח. מדי פעם קרא האב במצוקה לעבר החייל וזה חזר על תנועת האצבעות כאומר: סבלנות...
סבלנות יש הרבה לפלסטיני. חיים אין הרבה.
רק אחרי חצי שעה נפתח עבורם השער וגם זה לא לפני שקצין בדק ווידא שההורים והעולל "כשרים" ואינם מסכנים את בטחון מדינת ישראל.
"למרות זאת היה לי מזל"
הלמרות זאת עליו סיפר לנו ע' היא העמידה היומית בתורים של מחסום קלנדיה עם סיום יום עבודתו ברמאללה ושובו לביתו שבמזרח ירושלים רק אחרי שלוש שעות.
הלמרות זאת הוא גם האיום התמידי, הגלוי או הסמוי, בכל פעם שע' נדרש לחידוש אישור השהייה הזמני בתוקף איחוד משפחות (שם כל כך ארוך לנוהל כל כך מרושע) וכאשר ע' חוזר כמו מנטרה באזני הגוזר את דינו לשבט או לחסד על צמד המילים: "אני נקי...", הוא נענה שרשום במחשב שפעם, כשהיה ילד, זרק אבן. זריקת האבן היא בבחינת חטא קדמון המונח לפתחו תמיד. וקרה שבשל עוון ילדות זה נשלל ממנו אישור המעבר ורק עורך דין הצליח להסיר את רוע הגזירה בזו הפעם.
הלמרות זאת הוא גם הכאב על בנו, לו מציקים ילדים יהודים בחוג לטניס: "כי הוא זר. הוא ערבי".
אבל עיקר הלמרות זאת הוא חוסר הוודאות והשבירות לאשר צופן העתיד לו ולמשפחתו.
וע' סיפר: "למרות זאת היה לי מזל, כי כשלפני ארבע שנים גילו שיש לי סרטן בבטן, בגלל שיש לי אישור, יכולתי לקבל את הטיפולים באוגוסטה ויקטוריה ולא בגדה."
זה צעצועים של ילד:
"מה יש לך שם בפנים?" שמעו עשרות הדחוקים אל מוטות המתכת את החיילת. "זה צעצועים של ילד," ענה הנשאל.
כשבנו אחוז בידו האחת עמד האיש מול החלון הממוגן שמאחוריו ישבה השואלת.
"אז תפתח שאני אראה!" אמרה החיילת.
עזב האיש את יד בנו בן השש, וצרורות צרורות הוצאו לפקודתה מלוע התיקים. היו שם בגדים מקופלים בקפידה וביניהם צעצועים אחדים באריזת פלסטיק.
"תפזר את הכול על הרצפה!" צווחה החיילת.
אחד אחד הונחו הבגדים והצעצועים על הרצפה המזוהמת שלמרגלות הפוקדת. הילד שנעזב מיד האב, דחק עצמו מול הקיר, אימץ לחיקו רובה פלסטיק והביט בעיניים אובדות באביו המושפל שלמולו.
הזמן שלו – הזמן שלה
"אני עומד פה כבר שעה..." התלונן בחור שהגיע לאשנב והחיילת פתחה למולו בנאום תוכחה, שקולו הלך מקצה המחסום ועד קצהו. "אתה עומד פה שעה? באמת??? אתה יודע כמה זמן אני פה? תנחש! נו, תנחש! זרוק מספר! אתה שותק! אז אני אגיד לך, אני פה כל יום שתים עשרה שעות! כל יום, כל יום, שתים עשרה שעות! זה קצת יותר משעה, לא? אז זהו, שלא יהיו לך תלונות!"
אסף המתלונן את חפציו ממסוע הבידוק והעלים את עצמו מטווח עיני החיילת שקינחה ב:"יש לי פיפי!"