קלנדיה, יום א' 21.10.12, בוקר
05:10
כשהגענו היה התור באורך סביר, אך היתה תחושה שכל חמשת התורים אינם זזים ועל כן לוקח 45 דקות לחצות את המחסום. 45 דקות הפכו לשעה ו-40 דקות ברגע שהצטברו הרבה אנשים ונראה היה שקצב הצב שבו התור התקדם עד כה, הואט עוד יותר. התקשרנו. במוקד המשטרה הצבאית בקלנדיה, נאמר לנו שהם אינם מוכנים לדבר איתנו. במת"ק נאמר לנו שקצין נמצא בדרך למחסום.
בזמן זה, כמה דקות אחרי 6, תוהו ובוהו שורר בתור והקהל נעשה יותר ויותר כועס. כך גם אנחנו. מדי פעם, הודיעה שוטרת צבאית בערבית שכל חמשת התורים/מעברי הבדיקה פתוחים, כאילו שהממתינים לא רואים זאת, כאשר יחד עם זאת 3 אנשים בלבד עוברים ב10 דקות.
השוטר הצבאי היה מאוד ידידותי ובאמת רצה לעזור, מקרה נדיר של אדם שפותח את השער ומשוחח איתנו פנים אל פנים. אבל הוא ציין מה שהיה מאוד ברור - שהחיילים בתוך המחסום איטיים מאוד בבוקר זה.
כשהחייל מהמת"ק ציין שהמחסום פתוח 24 שעות ושהאנשים יכולים להגיע מוקדם יותר, הרגשתי שהמצב הקפקאי הינו אחת החוויות המתסכלות שאנו חוות במחסום. אנחנו מנסות לפתור בעיה הומניטרית במקום - החייל/הקצין ואני עומדים זה לצד זה במחסום ומביטים באותו שער ושנינו רואים משהו אחר. כל קצין מת"ק יודע שרשיונות העבודה הם בין 5 בבוקר עד 7 בערב, אז מה התועלת לציין שהמחסום פתוח 24 שעות!
ועל כן לא הייינו מופתעים שכאשר עברנו דרך מחסום הרכבים, החיילים אמרו שהם יודעים על מחסום ווטש ושישראלים אינם רשאים להכנס לשטח A – ועל כן הם צריכים לעכב אותנו ולברר. לא לקח הרבה זמן והתוצאה של הבירורים שלהם היתה שאנו יכולות להמשיך.