חיזמה, קלנדיה, יום ד' 12.12.12, אחה"צ
צופות ומדווחות:
אביטל פ., יעל ל. (מדווחת), אסנת ר. (מתרגמת)
12/12/2012
|
אחה"צ
מזג האויר היה קר וגשום
החלטנו ללכת לקלנדיה, שם לא היינו כבר הרבה זמן
כדי לחנות, נסענו לכיוון רמאלה, פנינו ימינה למגרש חניה ענק, מלא מכוניות, ומצאנו מקום פנוי עבורנו.
בלכתנו לכיוון המחסום, שמנו לב למספר שינויים. המחסום נקרא עכשיו "מחסום עטרות".
אולם ההמתנה היה כמעט ריק. נותרה רק שורה אחת של כסאות (3 אחה"צ) ואף אחד לא ישב עליהם.
בצד אחד של אולם ההמתנה, משהו הרתיח משהו חם. לאחר שראה את התג שלנו, הוא שבח את האומץ שלנו והציע לנו מהאוכל החם שהכין (לא הסכמתי כי לא ידעתי מה זה היה).
לאחר שניסינו מספר מעברים צרים בין סורגי הברזל, החלטנו שאני אחצה את המחסום בכיוון ירושלים המערבית, בעוד אביטל תצפה במה שקורה באולם ההמתנה. היא לא ליוותה אותי.
לא היה זה היום שלי!
קודם בחרתי בתור הלא נכון. עמדתי ועמדתי, וכאשר הגיע תורי, החיילים סגרו את העמדה . היה עלי לעבור לתור אחר. יחד עם שתי נשים פלסטיניות, ידידותיות, היינו שוב בסוף התור. בעוד אני מתקרבת לאט לצוות הבטחון שמעבר לקרוסלות, רנטגן וחיילים מאחורי זכוכית עבה, חפשתי בתיק שלי את הארנק עם תעודת הזיהוי. כשלא מצאתי, חששתי שאיבדתי את הארנק ואיתו כל מיני סוגי כרטיסי זיהוי. אך, לא זה היה המצב היות ומצאתיו בבית בכיס של מעיל אחר.
אולי אני צריכה לנסות לעבור עם הדרכון האירופאי שלי, שנשאר בכיס המעיל? אולי הם יתנו לי לעבור, אישה מבוגרת עם מקל הליכה? אך הם לא נתנו לי לעבור. החייל חיפש ויזה בדרכוני ולא מצא. אז הבנתי שעלי לספר להם את האמת , שאני ישראלית ומשתייכת לארגון מחסום ווטש. נראה היה שלא שמעו עלינו מעולם.
מה מספר תעודת הזהות שלך? שאל החייל. קופאת ועצבנית , לא זכרתי. אז הם שלחו אותי חזרה. במהלך הדו שיח, הפלסטינאים שחיכו, לא התלוננו ושמרו על השקט. התנצלתי שגזלתי מזמנם.
נסעמו הביתה דרך חיזמה. לא היתה ביקורת בכניסה למערב ירושלים.