א-ראם, קלנדיה, יום ג' 5.2.13, אחה"צ
שני נהלי גב-אל-גב באותה שעה ובאותו מקום.
קר. אוויר מזוהם. אבל מזוהמים יותר הנהלים הפוגעניים והנבזים. הקורבנות: שני תינוקות.
בהפרש של פחות מחמש דקות הגיעו שני אמבולנסים מהגדה המערבית אל פתחו של המחסום והצטוו לחכות.
באמבולנס הראשון הובלה תינוקת מקלקיליה בת עשרה ימים עם מצוקת נשימה שהחמירה בדרך.
לעדות הנהג הנסיעה מקלקיליה ארכה שעה וחצי, לכך יש להוסיף עוד עשרים דקות של עיכוב לבדיקת כשרות הניירות, לפתיחה ובדיקה של חפצי האם ולהשלמתו של הליך נוהל גב-אל-גב: נשיאת התינוקת מאלונקת שטחים לאלונקה ירושלמית, הכנסתה לאמבולנס הירושלמי ויציאה ליעד – בית החולים מוקאסד במזרח ירושלים.
התינוק השני בן ארבעה חדשים מעזה סובל ממחלת כליות, היה מאושפז בביה"ח ברמאללה ומשמצב מחלתו החמיר, המליץ הצוות הרפואי שם להעבירו לביה"ח אוגוסטה ויקטוריה.
האמבולנס עוכב בכניסה למחסום. "אין תיאומים," אמרו החיילים. מאוגוסטה ויקטוריה (שם חיכו לבואו) מסרו שכל התיאומים נעשו. החיילים התעקשו:"אין!"
מאוגוסטה ויקטוריה אמרו:"יש."
הזמן זחל ולא היה מי שיתיר את הפלונטר.
מאבטח מחברת האבטחה האזרחית שאמר:"אני לוחם אבל גם לי יש רגשות," ניסה לעזור: דיבר עם החיילים, דיבר עם צוות האמבולנס, הלך חסר מנוחה מצד לצד, אבל לעזור לא הצליח.
רק אחרי 55 דקות הגיע מאי-שם קצין מת"ק ולפתע נמצאו תיאומים ראויים ומאושרים.
בדרך אל צדו הישראלי של המחסום עוכבנו בחדר הצדדי, הקטן והמטונף, שתקרתו מרושתת ומעליה זרוקים שאריות מזון ושעל קירותיו חרוטות מילים וכתובות ש"מוחבראת" הבולטת שבהן.
ואז הגיע דב השוטר שהוזעק ע"י החיילות לטפל בי, כי סירבתי לדווח לחיילות מה אני עושה במקום שלדעתן הוא נמצא בשטח A. דב השוטר שיחרר אותנו מהחדר בו נכלאנו ואמר:"ככה זה שנותנים לילדות לא אחראיות בנות 18 לעשות עבודה," וגם: "אם את רוצה תגישי תלונה."
אני לא.
א- ראם:
ארבעה חיילים על נשקם עמדו על הגבעה מול הכניסה לעיירה, כוונו את רוביהם וירו רימוני גז אל הכביש הראשי. אויביהם שמנגד היו ארבעה ילדים כבני עשר (לא הרבה יותר מכך), שהגיחו מאחורי מבנה, זרקו אבנים לעבר החיילים, שבו למסתור, חיכו עד שנורו הרימונים וחזרו על הריטואל.
נהגי מוניות שעמדו מין הצד מחכים ללקוחות היו הקורבנות העיקריים לאדי הגז שנמהלו באוויר, סיפרו שככה זה נמשך כבר שעה, שעה וחצי.