קלנדיה, יום א' 16.6.13, אחה"צ

  (*)   קורבן נוסף של השיטה:

"ארג'ע לוורא! [חזור לאחור]" צעק החייל בעמדת הבידוק לעבר פלסטיני שעמד מולו אחרי שלקח ולא החזיר לו את אישור המעבר שלו. האיש נשאר לעמוד כשהוא מושיט לעבר החלון אישורים רפואיים המעידים על מחלתה של בתו שמאושפזת בביה"ח הדסה. שוב ושוב חזר האיש על המשפטים השבורים:"הילדה שלי חולה... אבל הילדה שלי קטנה... הילדה שלי לבד בבית החולים..."

"ארג'ע לוורא!  צרח חייל.

הקרוסלות ננעלו. האיש נשאר במקומו. איש לא הורשה להיכנס לעמדת הבידוק עד שהמטרד הזה, האיש שעשה את כל הדרך מביתו בחברון כדי לשבת ליד מיטת בתו החולה, ישוב על עקבותיו.
האיש המשיך לנסות, אמר שהאישור בסדר, שהוא חדש, שהוא קיבל אותו רק לפני ארבעה ימים, שהוא חייב להגיע להדסה לילדה שלו...
בצר לו ביקש האיש שיבוא שוטר, קיווה שממנו ייוושע. התקווה של האיש טבעית. אבל למה גם אנחנו חשבנו ששוטר עשוי להושיע? – האמת, זה די מטומטם מצידנו, כי הרי השוטר שהגיע, גם אם רצה, והוא לא, לא יכול לשנות את גזירת השב"כ.
"ארג'ע לוורא! תבוא מחר בבקר למשרד של המוחבראת".
הוא יבוא, בטח יבוא. איך לא יבוא? אבל בינתיים מה?

(*)איך עובדת השיטה: בדיקת זהות האדם, השוואת הפרטים האישיים עם הכתוב במחשב, בטון של כביכול חוסר זדון מבקש הבודק שבעל האישור יעביר אליו דרך החריץ את האישור וכשהפלסטיני כמי שרגיל לציית מחליק פנימה את האישור אינו זוכה לשוב ולאחוז בו. מרגע זה ואילך הוא מנוע שב"כ.

- ובצדו האחר של המחסום התבצע נוהל גב-אל-גב של אדם שטוני הפרמדיק אמר עליו שהוא סובל ממחלת כבד קשה. האיש היה חלש מכדי לעבור בכוחות עצמו מאמבולנס אחד לשני  והוא נישא בידי הצוותים הרפואיים כששקית השתן וצינורית הקטטר מונחות חשופות כמו גם גופו כולו לעיני אנשי הביטחון החמושים.

להם זו שגרה. לאיש שאולי אלו ימיו האחרונים זו לא.

אבל למי באמת אכפת? – העיקר שביטחון מדינת ישראל נשמר.