קלנדיה, יום ג' 17.9.13, אחה"צ
15:00 כשהגענו, הסככה (בה שררה צחנה בלתי נסבלת) היתה ריקה, חוץ מאשר טפטוף של אנשים שחצו בשני הכיוונים. התחלנו לחשוב שהמשמרת שלנו היא בזבוז זמן כאשר מספר דקות לאחר מכן, החיילת שהיתה אחראית על הקרוסלות התחילה לנבוח פקודות ( בערבית קלוקלת) על אשה שחזרה מהתור של המת"ק. היא צעקה שהתור סגור ושעליה לחזור למחרת ב9 בבוקר. היות ויש מודעה שמכריזה לציבור ששעות הפתיחה הן בין 13-16, התקשרנו ונאמר לנו שהמשרד פתוח. ליוינו את האשה לתור של המת"ק (שער 5). החיילת שישבה בפנים, צעקה בערבית "סגור" מבלי לטרוח להגיע לאשנב. לאחר שהתעקשנו, היא נתנה לאשה להכנס אך המשיכה לצעוק עליה לגבי התיק שלה וכו מבלי לעזור לה למצוא את המשרד.
לאחר מספר דקות, האשה יצאה בחזרה. היא היתה במשרד אך הבקשה שלה נדחתה. היא התישבה מיואשת. ברגע זה, נגש אלינו מקומי והסביר לנו שהיא הגיעה מעזה כדי לבקר את בנה המאושפז בבי"ח ברמאלה. היא צריכה לחזור ל24 שעות כדי להביא כסף ובגדים וכן כי יש לה ילד נוסף חולה בבית. נעזרנו בו כמתרגם והתקשרנו למשרד ההומניטרי ומסרנו את מספר ת"ז שלה. הם אמרו לנו שהיא צריכה לגשת למשרד המת"ק היות והאישור מחכה לה . ליוינו אותה שוב לכניסה. המת"ק היה מעודכן ושמענו קול המבקש ממנה בנימוס להביא את התיק שלה. אישה נוספת נגשה ורצתה לפנות למת"ק, ונאמר לה שסגור. היה כבר 15:50, דהיינו כמעט זמן סגירה רשמי, אך היא הצליחה להכנס.
כמובן שלא יכולנו לראות מה קרה אחרי שהן נכנסו אך היות ואף אחת מהן לא חזרה בחצי שעה שחיכינו, אנו מניחות ששתיהן הצליחו.