מת"ק עציון

13:30 – 17:20

הבירוקרטיה של הכיבוש היא העוולה הקשה והאיומה מכולן ויש לה מטרות ועקרונות ברורים. המינהל האזרחי, הוא הוא הזרוע המבצעת של הבירוקרטיה הכיבושית, הקים מערכת "חוקית" וארגונית השולטת ביעילות ולאורך זמן באוכלוסייה הפלסטינית הכבושה בשטחי הגדה המערבית. מערכת זו, שכולה אי-ודאות, שרירותיות, נוקשות וחוסר יעילות מופלא, הופכת את הנזקקים לה לממושמעים וכנועים. את הזעם והתיסכול המצטברים אצלם אי אפשר לתאר ואי אפשר יהיה למחוק במחי יד, ואנו ובנינו ובני בנינו עוד נישא בתוצאות.

מנועי שב"כ: מספרם המדויק של מנועי השב"כ (פלסטינים שנמנעת מהם כניסה לישראל מסיבות השמורות אצל השב"כ או המשטרה) בכל רגע נתון אינו ידוע, אך הוא מסתכם כנראה במאות אלפים. האם יש בהם סיכון ביטחוני לישראל? לגבי רובם אין מידע מדויק על כך. גם המנוע עצמו אינו יודע את הסיבה למניעה. יד נעלמה, כל יכולה, קובעת את מהלך חייו ומאפשרת לשלטונות לסחוט אותו ובדרך זו לשלוט בחייו. הוא אינו יכול למצוא פרנסה בישראל (ובגדה אפסו הסיכויים להתפרנס), לעיתים אף לא יוכל לעבור לקבל טיפול רפואי או ללוות מי ממשפחתו בדרכו לבית חולים אפילו בירושלים המזרחית!

רוב המחכים היום במת"ק עציון (משרדי המינהל האזרחי המטפלים בתושבי אזור בית לחם) היו צעירים שחיכו לפגישה עם השב"כ. כולם קיבלו פתק לבוא לפגישה מחר "בוכּרה". רובם יגלו שהמחר הוא לא היום וכי אחרי מחר יש עוד הרבה מחרים.

מקרה א: תושב חברון בן 27, כלוא בכיסא גלגלים מגיל 12, מבקש לקבל טיפול בבית חולים מוקסד שנמצא בירושלים המזרחית. אך לרוע המזל הוא מנוע שב"כ. בדרך לא דרך הצליח לגרור עצמו מעת לעת לטיפול במוקסד, אך מצבו עתה כבר חמור והוא זקוק לאישור רשמי שיפתח בפניו את הדרך להגיע לבית חולים ללא עיכובים. הוא מבקש לראות נציג שב"כ, לקבל הסבר למניעה שלו ולשטוח בפניו את בקשתו להסרתה. גם אם היה נציג שב"כ במקום (ככל הנראה לא היה) את הבחור בכיסא הגלגלים הוא לא ראה. החיילים שלחו אותו למת"ק הפלסטיני לבקש שם אישור כניסה לבית חולים מוקסד, המת"ק הפלסטיני מחזיר אותו לישראל בטענה שהוא מנוע כניסה ושהישראלים יורידו ממנו את המניעה, וכך חוזר חלילה תלך תבוא אכזרי ובלתי מתחשב.  

מקרה ב: בחור בסוף שנות העשרים, עבד בעבר בישראל, בא למת"ק לבקש אישור עבודה. הוא פנה אלינו אחרי שעורך הדין הפלסטיני, ששכר בסכום עתק, לא הצליח להסיר ממנו את מניעת השב"כ. צוות של חברות מחסום-watch שמסייעות למנועים למלא בקשות רשמיות להסרת מניעה, הסבירו לו כיצד לפעול אך הוא עשה לעצמו קיצור דרך. בעזרת קרוב משפחה, שעובד בחברה ישראלית, ותמורת 1000 ₪, הוא קיבל מכתב מבעל החברה שמבקש להעסיקו. הוא לא פעל על פי הנהלים אלא על פי היגיון פשוט ובא למת"ק עם המכתב בתקווה לקבל את האישור הנכסף. הסירוב לא איחר לבוא. נזעם ונרגש הוא פנה אלינו. ראשית הסברנו לו מה נדרש והוא ביקש שנסביר זאת לבעל החברה שנתן בידו את המכתב. עשינו כרצונו. כאשר שמע בעל החברה שעליו לפנות בעצמו לשירות התעסוקה ולבקש את העובד דרכם – הוא טרק את הטלפון ויצא מהסיפור. הבחור עזב נזעם ומיואש. אין לו זמן לתהליכים כאלה! הוא צריך פרנסה למשפחה – ע כ ש י ו ! !

מקרה ג: פועל שעובד בישראל הגיע זמנו לחדש את טביעת האצבע (לצורך הזיהוי הביומטרי). האיש אומנם נולד בצוריף אך כבר שנים רבות הוא גר בבית לחם. אבל במחשב של המינהל מופיע כי הוא גר בצוריף (כפר הולדתו) ובכל זאת הנפיקו לו כרטיס מגנטי עליו רשום כי הוא גר בבית לחם (רק לפני זמן קצר) ותעודת זהות שגם בה מצוין שמגוריו בבית לחם. גם בספח בתעודה שקיבל מהרשות הפלסטינית רשום שהוא גר בבית לחם. רק המחשב של המינהל מסרב לקבל את העובדה.  במשך ששת השבועות האחרונים הוא חזר וביקש לחדש את טביעת האצבע. לא עזר דבר: אין דרך להתגבר על ה"פלונטר" הזה. שלחו אותו למשרד הפנים הפלסטיני כדי לשכנע אותם שיאשרו את מגוריו בבית לחם וידאגו שהשינוי ייכנס למחשב של המינהל האזרחי. זה לא מצליח!

ביקשנו הסבר במת"ק וקיבלנו: "כידוע פלסטינים משנים כל הזמן את כתובת מגוריהם בשביל להשיג שירותים מנהליים מהמינהל האזרחי. מי ערב לנו שהאיש באמת גר בבית לחם? הרי המחשב שלנו טוען שהוא גר בצוריף? אז שילך לחברון..." אנחנו: "הרי הוא כבר היה בחברון ושלחו אותו הנה." הקצין: "אני מכיר רק את הרישום במחשב. הפלסטינים מודיעים לנו כל יום על שינוי כתובת, אז שידאג שהם יודיעו לנו." בשלב זה איבדנו את קור הרוח והרמנו קול (דבר שעליו התנצלנו מאוחר יותר) והבנו בפעם המי יודע עד כמה אצל הכובש אין היגיון אין רצון ואין שירות – מה יש? יש בירוקרטית חונקת. האם טביעת האצבע של האיש תשתנה אם יהיה רשום שהוא גר בצוריף או בבית לחם או לצורך העניין בהונללו??

מקרה ד: עיתונאי מרדיו חברון (שהסכים שנדווח על המקרה) מילא את תפקידו כעיתונאי שטח. כאשר חיילים נכנסו לביתו של האבא של אחד מחוטפי ורוצחי שלושת הנערים היהודים, כנראה לצורך חיפוש, העיתונאי ועוזרו הצעיר חשו למקום וצילמו את האירוע. החיילים ניסו למנוע את הצילום והתפתח ויכוח שכלל כנראה גם דחיפות. החיילים החרימו את המצלמה ונתנו בידי העיתונאי פתק מהסוג המוכן מראש, שהחיילים יכולים להשתמש בו מתי שירצו. בפתק רשום: אתה מוזמן אל קפטן ..... (נשאר פתוחׂ). שם העיתונאי. תאריך הפגישה 21/10/2014 והשעה 14:15.

לקפטן אין שם, בפתק אין חתימה ואין אישור על החרמת המצלמה.

ניסינו לעזור – אך לשב"כ כידוע אין כתובת יש רק "קפטן" חסר שם!! לפני שהרמנו ידיים המשכנו לחפש כתובת/מישהו שיגלה היכן המצלמה ומתי היא תוחזר ומה בינה לבין ההזמנה לשב"כ? פנינו לדובר צה"ל, שהסביר כי זה לא בתחומו. בסדר – אז בתחומו של מי כן? קיבלנו כתובת של בחורה בלשכת אלוף הפיקוד. נענינו באדיבות ש"זה לא בתחומי, אבל אל תהססי להתקשר אלי תמיד..."  פקידי המת"ק ניסו לעזור ולפתע נקרא העיתונאי לפתח משרד השב"כ. חשבנו שהנה הנה תופיע המצלמה ויופיע ההסבר. כמה תמימות אנחנו... נלקח מספר הטלפון ו"נתקשר אליך". מתי? מייד עם בואו של המשיח, אף לא רגע אחרי זה! העיתונאי יצא לדרך על מנת לקנות מצלמה חדשה. להפתעתנו הוא אפילו מצא מספיק כוח וסבלנות לספר לנו בדיחות מצוינות.

כאשר כבר עמדנו לעזוב "גילינו" איש שגם הוא בא לחדש טביעת אצבע. האיש עמד לפני הקרוסלה והתווכח עם החייל היושב מאחורי הזכוכית המשורינת. השעה היא עשר דקות לחמש. החייל מסביר לו שסגור ושיבוא מחר. אבל השעה עוד לא חמש. "יש אנשים בפנים". אבל חידוש הטביעה לוקח רגע ולמה שהאיש יפסיד עוד יום עבודה? מתווכחים וכלום לא עוזר. מתקשרים לקצין שמסביר "יש נהלים ואת לא תשני אותם". צודק – זה באמת לא תפקידי ולא את זה בקשתי. ביקשתי רק התחשבות וקצת קצת גמישות. אבל עכשיו כבר עלינו לטונים גבוהים, אנחנו לפחות, וזה כמובן רק הקשיח את הצד השני. חמש זה חמש! ככה פועלת בירוקרטיה! יש גבולות ואותם לא פורצים בשום תנאי! הבנו!

שמחנו שעשו מאמץ ונתנו בידינו את האישורים עבור הטיול של הילדים הפגועים מבית לחם ועל כך אנו מודות.

עזבנו מיואשות כועסות ודומעות. ומה נשתנה היום הזה מכל הימים??