קלנדיה
כשש שעות עוכב אמבולנס ובו תושב עזה ששוחרר מבי"ח בשכם לאחר ניתוח לב.
שש שעות נאלץ האמבולנס לעמוד בצדו הפלסטיני של המחסום ולחכות שמישהו יפתור את הפלונטר הבירוקרטי. אבל לאף אחד זה כנראה לא ממש בער.
אף אחד בצד השני של הרובה או של המחשב או של הטלפון לא חשב שלהשאיר אדם לסבל שכזה במשך שש שעות זה נורא. יש נהלים ויש חוקים ויש פקודות שיש מי שנותן אותן ויש מי שמבצע אותן וזה שבצד האחר, זה שעל האלונקה אינו נחשב.
"אין תאום" אמרו לנהג האמבולנס. או מה שבשפת הקודים הצהליים משמעו שהשב"כ לא מאשר שהחולה רשאי לעבור את המחסום ולנסוע לביתו.
על השאלה איך יתכן שמי שעבר בדיקות לעומק ולאורך ולרוחב
ורק לפני זמן לא רב וקיבל מאותה רשות עצמה אישור לצאת מרצועת עזה, לחצות את מחסום ארז, לעלות על אמבולנס ישראלי, לנסוע עד מחסום קלנדיה ולהמשיך ממנו לביה"ח בשכם כדי לעבור ניתוח מציל חיים בלבו, עם שובו, כשהוא בין חיים למות ואינו מסוגל לזוז בלי עזרה, ורופא נשלח מטעמו של ביה"ח כדי לשמור על פתיל חייו, יהפוך כהרף עין לסיכון בטחוני למדינת ישראל עד כדי מניעת מעברו ומניעת נסיעתו לביתו, ניתן רק לענות כי בממשק שבין הכובש לנכבש הכל יתכן.
וכשהותר הסבך, והסתבר שאין מניעה, והאיש ובן המשפחה שעמו רשאים לחצות את המחסום, היה עליהם להיפרד מהרופא, כי הרופא מנוע מלעבור את המחסום ולהמשיך לטפל בחולה בשעות הנסיעה עד לרצועת עזה.
אולי כי אין לו כלירנס, אולי כי הוא צעיר מדי, אולי כי מי מבני משפחתו עצור או חשוד או עומד למשפט.
שהרי להם, לפלסטינים, יש פרופיל, ורק על פי הפרופיל ייפול דבר.
וכך, לאורך כל שעות היום החליף החולה ארבע אלונקות, שלושה אמבולנסים וחצה שני מחסומים.
להתנהלות הזו ושכמותה יש הרבה תירוצים והרבה סיבות והן תמיד כולן By the book.
וגם אם האדם לא היה שורד את ההתעמרות הזאת לאורך שעות העיכוב במחסום, איש הרי לא היה נותן את הדין כפי שאיש לא ייתן את הדין אם לא שרד את הדרך מקלנדיה למחסום ארז.
ויש לומר את האמת, שמציאות שכזאת תיתכן רק בגלל שבעיני קובעי מנגנון הבירוקרטיה ומבצעיו האחר אינו בן אנוש אלא קובץ של נתונים שעל פיהם נוהגים עמו ועל פיהם נגזר גורלו.