קלנדיה
בוקר מתסכל
5:10 כל העמדות פתוחות. כל הקרוסלות עובדות. ובכל זאת – התור מגיע עד מוכר הבייגלה.
השירותים פתוחים לציבור.
אנחנו "לוקחות זמנים" – 20 דקות לעבור מן המכלאה ועד היציאה מהמסלול.
5:20 מגיע אוטובוס של כ 80 פועלים. התור מתארך עד מגרש החנייה.
מאז שהגענו הקרוסלות נפתחו רק פעם אחת.
5:20- 5:30 הקרוסלות נפתחות פעמיים.
5:35 עוד קבוצה גדולה של אנשים. התור ממשיך להיות עד מגרש החנייה. אווירה של לחץ.
ניסיון לתפוס את תשומת ליבו של החייל באקווריום – שיאפשר להזרים עוד אנשים – אין התייחסות.
5:40 מגיעים שני שוטרים. האחד, במחווה יוצאת דופן מחליט לפתוח את ההומניטרי.
אכזבה לגברים המבוגרים – השוטר מאפשר רק לנשים לעבור לפני הזמן.הגברים חוזרים במהירות למקומם בתור למכלאות
(יש ערך כמובן למחוות כאלה, ומצד שני הן מחזקות ומשרישות את השרירותיות והתלות – היום יכול להיות לשוטר רצון טוב, מחר לא יהיה לו. הכול תלוי בו).
5:50 התור משתרך הרחק למגרש החנייה. דקות ארוכות של חוסר תזוזה. המתח כאמור באוויר.
5:55 חייל המת"ק מגיע חמש דקות לפני הזמן ופותח את ההומניטרי, נשים רבות וגברים מבוגרים עוברים.
בינתיים – ההזרמה דרך הקרוסלות ממשיכה להיות איטית מאד. התורים נותרים ארוכים ומתסכלים.
6:10 אי אפשר להגיד שלא צפינו את זה – מכות, רמיסות, התנפלות; התורים נשברים.
אנחנו מדברות עם חייל המת"ק – מישהו שמכיר אותנו ומתייחס יפה. הוא לא מתרגש מההתנפלות, אומר שזו בעיה שלהם.
מצד שני, הוא אומר, המחסום כנראה אינו יכול להכיל כל כך הרבה אנשים, במיוחד עם השינוי הנוכחי בתקנות – אישורי עבודה מגיל 22, ומעבר חופשי מגיל 55.
מישהו מראה לנו את הפציעות שלו מההתנפלויות (התנפל בעצמו או נקלע לסערה?) – כתף ויד פצועות.
6:30 ניסיון לבנות תורים חדשים מתחת לסככה. במקביל עוד נותר גוש "דוחפים" בראשית התור.
6:33 התנפלות נוספת מאותו "גוש" עם פתיחת הקרוסלות. התורים שוב נשברים.
6:40 אנחנו צריכות לעזוב בשיא הבלגן. עוברות דרך השער ההומניטרי – למעבר 5.
6:45 - 7:10 – 25 דקות המתנה במעבר 5. אין פלא שאין הזרמה בקרוסלות. מסתבר שהחיילים – שלושה במספר – יצאו לקנות שתייה.
אנחנו צועקות מדי פעם שיתייחסו ושיפתחו, אין עונה. כשהם חוזרים התור מתקדם לאיטו.
פגשנו היום אנשים שאיחרו לעבודה, שפחדו מהבוס הכועס על איחורים, קשישים וקשישות שפחדו להפסיד תור לרופא בבית חולים.
היעדר היכולת של העומדים בתור – מדי יום – לשנות את מצבם, לבחור לעבור בדרך אחרת, להתלונן... מייצרים תחושות של השפלה, תסכול וזעם.
כך מתחיל בוקר יום העבודה שלהם – בשטחי מדינת ישראל.