קלנדיה

כשהגענו למחסום בשעה 6:00 חמש תחנות בידוק היו פתוחות והקצב היה אטי מאוד. עד 6:15 תור הממתינים השתרע עמוק לתוך החניון וכך נשאר עד השעה 7:20 לערך (כאשר עובדים רבים באזור התעשיה עטרות הסמוך מתחילים לעבוד בשעה 7). בשעה 6:50 התחלנו לעקוב אחרי איש בסוף אחד משלושת התורים, ולקח לו 35 דקות עד שעבר את הקרוסלה לתוך אזור הבידוק. כמה אנשים העירו לנו שיום שני (יום לפני-כן) היה קשה במיוחד.

השער ההומניטרי נפתח בשעה 6:20 על ידי חיילת חדשה ואחר-כך כל 10-15 דקות. אחר-כך שמחנו לפגוש  את מיודענו חייל המת"ק פ. (חשבנו שהוא השתחרר אבל היה בשרות במקום אחר).

בשעה 07:4, כשהמכלאות התרוקנו, עברנו דרך אחת המכלאות אבל חכינו 20 דקות בתור להכנס לבידוק. לכן עזבנו בשעה 8:05.

לא בפעם הראשונה, אנו מעירות שמחסום קלנדיה פשוט לא בנוי לשרת את מספר האנשים והרכבים שעוברים בו בבוקר בדרך לעבודה, בתי הספר, בתי חולים, וכו'. וככל שיוסיפו היתרים לאוכלוסיה הפלסטינית (אם הממשלה אמנם תעשה את זה), בלי לטפל ביכולת המחסום לשרת אותם, הבעיה הזאת תחריף יותר. יד אחת נותנת ויד שניה מענישה את ה "פריירים" שמבקשים היתרים: זו המשמעות האמיתית של משטר ההיתרים.

                                                                                                                                                                                                            התור מחוץ למחסום בשעה 6:15